ילקוט יוסף הלכות שמיטה בפירות
הארץ הפקרת הפירות פרק יד-כה
א
מצות עשה להשמיט ולהפקיר כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה
ונטשתה. ואסור לנעול את כרמו או לגדור את שדהו, ואפילו אם גודר כדי לחלק לעניים,
אסור. וכל הנועל כרמו או גודר שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אסור לאסוף את כל פירותיו
לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר: ואכלו אביוני עמך.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יד ס"א עמוד שנב]
ב
ומכל מקום אין הפירות הפקר עד שהבעלים יפקירו את הפירות. [ילקו"י שם עמוד
שנב]
ג
ישובים בארץ ישראל הסמוכים לגבול, ויש חשש שיבואו נכרים רבים ויבוזו את הפירות,
וכן אם יש חשש שיבואו בעלי חיים וישחיתו ויקלקלו את האילנות, מותר לנעול את השדה
ולהושיב שומר נאמן שיפקח על הפירות. ויציין במקום בולט שכל הרוצה לקחת פירות מן
השדה יכול לקבל את המפתח במקום פלוני. [ילקו"י שם פרק יד עמוד שנד]
ד
אם בעל השדה חושש לגניבת כלים הנמצאים בשדה, רשאי לנעול את החצר, ויתלה שלט בפתח
השדה שהפירות הם הפקר, והרוצה לקחת פירות יבוא בשעה פלונית, או יקח המפתח מבעל
הבית. [ילקו"י הל' שביעית פרק יד ס"ד עמוד שנה]
ה
המשמר פירותיו, דהיינו שלא הפקיר את שדהו ומנע את הכניסה החפשית אליהם, [בלי
הסיבות הנ"ל], יש אומרים שהפירות נאסרים באכילה. ויש מתירים את הפירות
באכילה. והעולם נוהגים לסמוך על המקילין. ויש לנהוג קדושת שביעית בפירות אלה.
והמחמירים שלא לאכול פירות אלה, תבוא עליהם ברכה ועל כל פנים אסור לקנות פירות אלה
מצד אין מוסרים דמי שביעית לעם הארץ. [ילקו"י הל' שביעית פרק יד ס"ה
עמוד שנה]
ו
פירות שביעית שנשארו במוצאי שביעית, מותר ליכנס לשדה וליטלם עד רביעה שניה שהיא
ראש חודש כסליו של שנה שמינית, ואחר כך אין ליכנס לשדה, כי לאחר זמן זה דריכת
האנשים מזיקה בשדה. [ילקו"י הל' שביעית פרק יד ס"ו עמוד שנז]
ז
פירות שנה ששית הנמצאים על עצים בשנת השמיטה, אינם הפקר ואין רשות לקחתם. וכן
העצים אינם הפקר, וחייבים הלוקטים להקפיד שלא יזיקו את הרכוש הנמצא בשדה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יד ס"ז עמוד שנז]
ח אסור לבעל השדה לאסוף את פירותיו לתוך
ביתו, אלא יביא מעט כדרך שלוקחים מן ההפקר, ואם הביא יותר מזה, מותר. [ילקו"י
הל' שביעית פרק יד ס"ח עמוד שנז]
פרק טו - הפסד פירות שביעית
א פירות וכן תבואה של השנה השביעית [שלא
נמכרו לגוי] יש בהם קדושה, שנאמר: כי יובל היא קודש תהיה לכם. ודרשו חכמינו: מה
היא קודש אף תבואתה קודש. וקדושת שביעית בפירות ותבואה של שביעית באה לידי ביטוי
לכמה דברים: דרך אכילתם, מכירתם, שמירתם מהפסד, ועוד. וקדושת שביעית חלה על גידולי
הארץ המיוחדים לאכילת אדם או למאכל בהמה, או המיוחדים לצורך תשמישי האדם כגון סיכת
אדם או צביעה לצרכי אדם, וכן להדלקת הנר ולרפואת האדם. [ילקו"י הל' שביעית
פרק טו עמוד שנח]
ב אין קדושת שביעית חלה אלא על גידולין
שהנאתן וביעורן שוה, כלומר שבשעה שהאדם נהנה מהם, הם כלים ומתבערים מן העולם. אבל
דבר שהנאתן אחר כילויים, כמו עצים המיוחדים להסקה, וההנאה מהם באה רק לאחר שכבר
וכלו מן העולם ונשרפו ונעשו גחלים, אין בהם קדושת שביעית. וכן אין קדושת שביעית
חלה אלא בדברים שההנאה שלהם שוה בכל אדם. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו ס"ב
עמוד שנט]
ג כמהין ופטריות של השנה השביעית, אף על
פי שהם ראויים למאכל אדם, אפילו הכי אין בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו ס"ג עמוד שס]
ה פשתן וכותנה [סיבים] שגדלו בשביעית,
והם עומדים בעיקר לשימוש בתעשיית הבגדים, יש אומרים שאינם קדושים בקדושת שביעית,
אף אם במעט משתמשים לשימוש אחר. ויש מחמירים בזה. ועל כל פנים בסתם אין לחוש לזה,
שהרוב אינו משביעית. אולם גרעיני הכותנה העומדים למאכל בהמה קדושים בקדושת שביעית.
[ילקו"י השביעית והלכותיה פרק טו ס"ה עמוד שסב]
ו דברים שדרכם לצבוע בהם, אף על פי שהם
מאכלי אדם מותר לצבוע בהם לצורך האדם, אבל אין צובעים לבהמה מפירות שביעית אפילו
מאכלי בהמה, כיון שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה, ונמצא מפקיע קדושתם.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו עמוד שסה]
ז כל דין של קדושת שביעית הם בפירות של
ישראל שגדלו בקרקע של ישראל בארץ ישראל. אבל קרקעות של גויים שבארץ ישראל אין בהם
קדושת שביעית. והדין כן גם בקרקעות שנמכרו לגוי לקראת שנת השמיטה. ומבית דינו של
מרן הבית יוסף עשה חרם למי שמחמיר ושומר קדושת שביעית בקרקעות של גויים. [וחייבים
בתרומות ומעשרות אם המירוח היה על ידי ישראל]. אבל פירות וירקות של אוצר בית דין
יש בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו ס"ז עמוד שסה]
ח מי שקנה פירות מחנות שמיטה המוכרת גם
פירות נכרים וגם של אוצר בית דין, ואינו יודע אם הפירות שקנה הם מאוצר בית דין
שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית, או מפירות נכרים, אין חשש איסור להחמיר ולנהוג בהם
קדושת שביעית משום החרם, שיש לומר שהחרם לא היה במקום ספק. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו ס"ח עמוד שסז]
ט פירות של שביעית ניתנו לאכילה לשתיה
ולסיכה, וכל דבר שדרכו באכילה צריך לאוכלו, ודבר שדרכו בשתיה צריך לשתותו, ודבר
שדרך לאוכלו חי לא יאכלנו מבושל, דבר שדרכו להיאכל מבושל לא יאכלנו חי.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו ס"ט עמוד שסח]
י פירות וירקות שגדלו בשביעית בקרקע
ישראל שיש בהם קדושת שביעית, אסור לאבדם כל זמן שהם ראויים עדיין למאכל אדם, או
אפילו למאכל בהמה, שנאמר: "לכם תהיה לאכלה וגו"' ודרשו חז"ל לאכלה
ולא להפסד. ולכן אם נשארו בצלחת או בקדירה פירות וירקות בשיעור ניכר, כמו תפוחי
אדמה גזר ובצל וכדומה, אסור לזורקם לאשפה כמות שהם, שבכך מפסיד פירות שביעית
בידים, אלא יכרוך אותם בנייר או בניילון, ויניחן בתוך פח האשפה, שאז אינו מפסידן
בידים, אלא גורם להפסד, ואין איסור הפסד בגרמא. [ובפרט בפחות משיעור כזית]. ויש
שמחמירים ומייחדים פח מיוחד לשיירי פירות שביעית, ורק אחר שנרקבים זורקים אותן לפח
האשפה. ותבוא עליהם ברכה. [ילקו"י שם פט"ו עמ' שסח]
יא מותר לקלף פירות וירקות של שביעית כדרך
שמקלף בשאר שנים, ואין צריך להקפיד שלא לקלוף גם מעט מהפרי. ואף בקליפות הראויות
למאכל אדם, כגון תפוח-עץ, אגסים, מלפפון ועגבניות. וה"ה שמותר להפריד חלקים
מהפרי או הירק שאינם יפים וראויים לאכילה. והקליפות שאינן ראויים למאכל אין קדושת
שביעית חלה עליהם, והרי הם כעצים. אבל קליפות הראויות לאכילת אדם או לבהמה חלה
עליהם קדושת שביעית, וכגון קליפות של תפוחי-עץ, אגסים, וכדו', ואסור לזורקן כמות
שהן, שבכך מפסיד פירות שביעית בידים, אלא יכרוך אותם בנייר או בניילון, ויניחן בפח
אשפה, שאז אינו מפסידן בידים, אלא גורם להפסד, ואין איסור הפסד בגרמא. ויכול גם
להשהותם בשקית ניילון וכדומה, עד שיתעפשו ויירקבו ויפסלו מאכילת בהמה, ואז יוכל
לזורקן לאשפה. וכן יעשה בשיירי מאכל של שביעית. אבל טרם שהתעפשו אין לזורקן לאשפה,
אלא יעטוף אותם בנייר או בניילון וכדו', באופן שלא ימאסו בזריקתן לאשפה, ויניחם כך
באשפה. ויש מחמירים לייחד פח מיוחד לקליפות שביעית וקליפות שאינן ראויות לאכילת
אדם או בהמה או לשימושים אחרים הנ"ל, אינן קדושים בקדושת שביעית. [שם פרק טו
עמוד שעא]
יב קליפות של בננה מאוצר בית דין, כיון
שהן ראויות למאכל בהמה הרי הן טפלות לפרי וקדושים בקדושת שביעית. וקליפות שאינן
ראויות דינם כעצים ולא בטלי, אך אם ראויות אפילו אינן עומדות, בטלים לגבי הפרי
וקדושים בקדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית שם סי"ב]
יג קליפות של תפוזים יש אומרים שצריך
לנהוג בהם קדושת שביעית, מפני שנוהגים להאכילן לבהמה, וגם מפני שיש רגילים לאכול
אותם על ידי טיגון או בישול בסוכר או בדבש. ויש אומרים שאין צריך לנהוג בהם קדושת
שביעית, וכן עיקר לדינא. והמחמיר לנהוג בהם קדושת שביעית, ולהניחן בתוך שקית
ניילון נפרדת ולהשליכן רק כך לאשפה, תבוא עליו ברכה. [ילקו"י הל' שביעית פרק
טו סעיף יג עמוד שעד]
יד גרעיני אתרוג שהם מרים, וכן גרעיני
ענבים, גרעיני שסק, תמרים יבשים, חרובין, ותפוזים, ותפוחי-עץ, כל אלה אין בהם
קדושת שביעית אחר שאינם ראויים לאכילה. וכן גרעין של מישמש, שברוב הזנים תוך
הגרעין הוא מר. ולכן מותר לזורקם לפח האשפה. ואפילו גרעיני תמרים לחים ותפוחים
ואגסים וחבושים שהן לחים כיון שדעתו להשליכם ואינן עשויים לאכילה כלל, אין בהם
קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סי"ד עמו' שעו]
טו גרעיני אבטיח יש להחמיר לנהוג בהם
קדושת שביעית, באופן שאין בו איסור ספיחין. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף
טו עמוד שעז]
טז גרעיני פירות שדבוק בהם מעט משיירי
הפרי, כגון גרעיני שזיפים ואפרסקים, או גרעיני תמרים לחים וזיתים, או גרעיני
חבושים שנשאר סביבותם מעט מבשר הפרי, יש אומרים שאסור להפסידם, שהרי עדיין הם
ראויים למאכל. ולדעתם צריך לעטפם בנייר או בניילון ולזורקן לפח. ויש אומרים דכיון
שבדרך כלל גרעינים אלה מיועדים להשליכם לאשפה, אין בהם קדושת שביעית, ומותר לזורקן
לאשפה כרגיל. וכן עיקר כסברא זו, וכל שכן בלחלוחית בעלמא שאפשר להקל בזה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף טז עמוד שעז]
יז גם להמחמירים בענין גרעיני פירות שדבוק
בהם מעט מבשר הפרי, או בקליפות, הנמצא במקום ציבורי, יכול לתת הגרעינים והקליפות
בשקית ניילון ומיד לזרוק את השקית לפח האשפה, בלי לחכות עד שיירקבו. [ילקו"י
הל' שביעית פרק טו סעיף יז עמוד שעט]
יח פירות שביעית המיוחדים למאכל אדם, אין
מאכילין אותם לבהמה חיה ועופות. ואם הבהמה הלכה מעצמה תחת התאנה ואכלה, אין
מחייבים אותו להחזירה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.
[ילקו"י הל' שביעית פט"ו י"ח עמ' שעט]
כא מותר לחתוך פרי אף שדעתו לאכול חציו
בלבד ונמצא שגורם על ידי החיתוך לזירוז הקילקול של החצי הנשאר, דכל גרם הפסד פירות
שביעית מותר ובפרט גרם שבא מכח אכילת פירות שביעית שמותר. [ילקו"י הל' שביעית
פרק טו סעיף כא עמוד שפ]
כב על האב לחנך את בניו הקטנים [שהגיעו
לחינוך] שלא יבזבזו את האוכל שיש בו קדושת שביעית, משום חינוך, שגם באיסור דרבנן
אין לאב להרגיל את בניו הקטנים לעבור על איסורי דרבנן. [ילקו"י הל' שביעית
פרק טו סעיף כב עמוד שפא]
כג מותר ליתן פירות שביעית לתינוק אף על
פי שהתינוק באכילתו יפרר וילכלך הנשאר כדרך התינוקות ויפסיד האוכל הנשאר, משום
דהוי גרם הפסד ומותר. וכן מותר ליתן לתינוק בננה שלימה [שגדלה בתחלת השביעית ויש
בה קדושת שביעית] אף שיודע שהנשאר ימאס. ומה שישאר בשיעור הראוי ולא נמאס יכרכנו
ויזרקנו לפח. ואם אפשר ליתן לתינוק רק חלק מהפרי בלי לגרום להפסד עדיף.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף כג עמוד שפא]
כד לא יעשה מפירות הנאכלים חיים מיני
מרקחת. אך מותר לעשות מרקחת מקליפות של תפוזים הקדושים בקדושת שביעית, אבל לא ירקח
את גוף הפרי.[ילקו"י הל' שביעית פט"ו סכ"ד]
כה העושה מרקחת פירות [ריבה] מקליפות שיש
בהם קדושת שביעית [הראויות לאכילה], יש לו ליזהר לאכול את הריבה קודם זמן הביעור.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סכ"ה עמוד שפב]
כו אסור לערב פירות שביעית עם דבר מר, או
לקלקל את טעמם בדרך אחרת, מפני שעל ידי זה הוא מפסיד אותם. וכן אסור לערב פירות
שביעית עם תרופה, כדי להמתיק את טעם התרופה. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף
כו עמוד שפג]
כז יש אומרים שאין להניח שיירי אוכל בשמש
או במקום שיגיעו זבובים או יתושים, או דבורים או פרעושים או כל מיני חרקים, שעל
ידי זה יופסד מאכילת אדם. וכן אין להניח שיירי אוכל בחוץ במקום שהשלג ירד עליו
וייפסד. ויש אומרים דכיון שאין הקלקול נעשה בידים, אין זה איסור הפסד פירות
שביעית. וכן עיקר לדינא. [הל' שביעית פט"ו עמ' שפג]
כח האוכל קומפוט שיש בו פירות הקדושים
בקדושת שביעית, [או מרק שיש בו ירקות באופן שהם קדושים בקדושת שביעית], אינו
מחוייב להכניס את שיירי הקומפוט [או המרק] הנשאר לפריז'דר, אף שגורם שהנשאר
יתקלקל. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף כח עמוד שפג]
כט פירות וירקות של שביעית אוכל כדרכו,
וכאשר גומר לאכול, המעט שרגיל להשאיר בצלחת ובקדרה אינו חושש עליו, ומותר לו
לזורקו לפח אשפה, וגם לא צריך למרק את הסיר או את הצלחת, אלא רוחצם כדרכו. אולם אם
נשאר שיעור ניכר שרגילים לשמור לעצמו או לבהמתו, או להחזיר לקדרה, ועכשיו רוצה
לזרוק אותו, אינו זורק לפח אשפה, אלא נוהג כנזכר לעיל. [ילקו"י הל' שביעית
פרק טו סעיף כט עמוד שפד]
ל מותר לשטוף סירים וצלחות שיש בהם שיירי
מאכלים הקדושים בקדושת שביעית, אף על פי ששיירי המאכל הולכים לאיבוד, כל שהכמות
קטנה שלא רגילים בכל השנים לטרוח ולאסוף כמות זו. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו
ס"ל עמוד שפד]
לא מותר לבשל מרק ירקות מירקות של
שביעית, כגון עגבניות וגזר, שהרי הדרך לאכול ירקות אלה גם כשהם מבושלים או
מטוגנים. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף לא עמוד שפד]
לב מותר לאכול גזר חי, וכן מותר לעשות סלט
מגזר, וגם לרסק את הגזר, ולשטוף אחר כך את המכונה מהפסולת. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו סעיף לב עמוד שפה]
לג שמן של שביעית שנשאר לאחר טיגון אסור
להשליכו כל זמן שאפשר להדליק בו, אלא אם כן נשארה בו כמות קטנה ביותר שרגילים
לשופכו. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו עמוד שפה]
לד מוצרים שבקופסאות שימורים שיש בהם טעם
מפירות שיש בהם קדושת שביעית, כיון דקיימא לן טעם כעיקר ממילא אסור להפסיד תבשיל
שיש בו טעם מפירות שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף לד עמוד שפו]
לה עצמות שנתבשלו עם פירות או ירקות שיש
בהם קדושת שביעית, אין צריך לנהוג בהם קדושת שביעית, שמכיון שהטעם מבוער בתוך
העצמות שוב אין חל חיוב אכילה בקדושת שביעית עליו. ויש מקום לומר שגם אין צורך
ליתנם לבהמות, כיון שבזמן הזה בדרך כלל אינם עומדים לאכילת בהמות. [ילקו"י
הל' שביעית פרק טו סעיף לה עמוד שפו]
לו תבשיל שיש בו ירקות שיש בהם קדושת
שביעית, והתבשיל נפסד והתקלקל, וכן פת שעיפשה, אין חיוב לדחוק את עצמו ולאוכלם,
אחר שנפסלו מאכילה. ואף בעיבור צורה מהיום למחר, אינו חייב לאוכלו, שהרי אינו טרי
וטעים כביומו. והוא הדין אפילו בטרי וראוי לאכילה אינו חייב לדחוק את עצמו
ולאוכלו. ואפילו רק אינו טעים לו אינו צריך לדחוק עצמו ולאוכלו. וכן אם אינו יכול
לאכול מחמת שהוא שבע, אינו חייב לדחוק את עצמו, אלא מניח בפח של שביעית, ודיו.
ומכל מקום אם רוצה בכל זאת לאוכלם באופן שראויים לאכילה על ידי הדחק, אין בזה
איסור. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף לו עמוד שפו]
לז מה שהגננים רגילים לחתוך העלים
המעופפים מן הירקות ולזרקם, אין צורך לאוכלם מחשש הפסד פירות שביעית, דכיון שכן
הדרך לזורקם, אין בזה איסור. [ילקו"י שם סעיף ל"ז]
לח מים שבישלו או כבשו בהם ירקות הקדושים
בקדושת שביעית, וטעמם טפל, כגון שבישלו בהם תפוח אדמה, [והדרך לשופכם אחר כך], או
כבשו בהם מלפפונים אין בהם קדושת שביעית, ומותר לשופכם. אך מרק ירקות, או מיץ
המצוי בקופסאות שימורים של ליפתנים, אסור לשופכם אם יש בהם פירות וירקות הקדושים
בקדושת שביעית. [שם שפח]
לט מלפפונים חמוצים שכבשו אותם בתבלינים
שונים, ואחד התבלינים [שמיר] יש בו קדושת שביעית, כגון שגדל בששית ונלקט בשביעית,
צריך לנהוג במלפפונים קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף לט עמוד
שפח]
מ צמחי תבלין, אף שאינם נאכלים בפני עצמם
אלא מיועדים לתיבול בלבד, אפילו הכי יש בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית
פרק טו ס"מ עמוד שפט]
מא תבלין של שביעית שהשתמשו בהם לנתינת
טעם בבישול או בהכנת תה, וטעמם כבר פג, ואינם ראויים לתת טעם ולא לאכילה, מותר
להשליכם לאשפה. [ילקו"י שביעית פרק טו]
מב צמחי בושם של שביעית שעדיין יש בהם
ריח, ואינו רוצה עוד ליהנות מהם, מעיקר הדין יש להקל לזרקם לאשפה גם קודם
שיתקלקלו, שאין בהם קדושת שביעית. וכל שכן שלאחר שפג ריחם, שמותר להשליכם לאשפה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף מב עמוד שצ]
מג פרחים שנוטעים אותם לשם נוי, בין אם יש
בהם ריח ובין אם אין בהם ריח, אין בהם קדושת שביעית. [ואמנם לזרעם ולנטעם בשביעית
אסור]. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף מג עמוד שצ]
מד בשמים שנטעו אותם לשם ריח ולא לשם נוי,
יש אומרים שיש בהם קדושת שביעית, ולדבריהם יש ליזהר שכאשר מחלקים במוצאי שבת או
בברית מילה בשמים שחנטו בשביעית, שלא לזלזל בהם או לזרקם, אלא לשמרם ולנהוג בהם
קדושת שביעית. אולם כשיש ספק אם חנטו בשביעית, או שנמכרו לגוי, אין צריך להקפיד
בכל זה. ויש אומרים שגם בבשמים שניטעו במיוחד לשם ריח אין בהם קדושת שביעית, מאחר
ואין מהם הנאה גופנית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף מד עמוד שצב]
מה מותר לזלף את הבתים בשנת השמיטה עם
מימי ריח טוב הנעשים מתערובת סממנים ומעשבי בשמים והורד, כיון שאין עיקרן לאכילה
אלא להריח. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעי' מה]
מו בטבק הרחה העשוי מעשבי בשמים שחנטו
בשביעית, אין צריך לנהוג קדושת שביעית, ובעלי טבק המשמשים את תעשיית הסיגריות
לעישון, יש אומרים שיש בהם קדושת שביעית, אלא שאין בהם דין ספיחין. ולדינא נראה
להקל בזה מעיקר הדין. ובלאו הכי רוב הטבק בזמנינו ברובו המוחלט הוא מקרקעות של
גויים, וממילא אין לחוש בהן לקדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף
מו עמוד שצג]
מז בצמר גפן אין קדושת שביעית. וכן דבש
המופק מפרחי הדר, אין נוהג בו קדושת שביעית, ואין לו ביעור. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו סעיף מז עמוד שצה]
מח מותר לאכול תוצרת חלב אף על פי שהבהמות
אוכלות בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף
מח עמוד שצה]
מט פירות שנתלשו קודם זמן הראוי להם
לאכילה, מותר לעשות מהם מלוגמא, כיון שאינם ראויים לאכילת אדם. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו סעיף מט עמוד שצה]
נ עודפי פירות שביעית שברור שלא יאכלו
אותם, אסור לקלקלם, אלא יניחום עד שירקבו מעצמם. ואסור להאכילם לבעלי חיים כל זמן
שראויים לאדם, ויש מתירים לגרום לקילקולם או להופכם למאכל בהמה. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טו ס"נ עמוד שצו]
נב מוהל הרוצה להשתמש ביין של שביעית בעת
המציצה בשעת המילה, לכתחלה לא יעשה כן, אחר שיין זה הולך לאיבוד, ונמצא מאבד יין
של שביעית. אבל אם אין באותו זמן סמים לעצור הדם, בודאי שמותר לעשות כן ביין של
שביעית. [הל' שביעית פרק טו עמוד שצו]
נג המפריש חלה מקמח של השנה השביעית, מותר
לו לשרוף את מה שהפריש בתנור, ואין לחוש בזה משום שריפת פירות שביעית. והדבר ברור
שבצק מקמח שביעית חייב בחלה. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף נג עמוד שצח]
נד יוצאים ידי חובת ד' כוסות בליל פסח
ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים עד פסח [עיין
פסחים נג.]. ויש מקילין בזה גם לאחר שהגיע שעת הביעור. וכשאין לו יין אחר אפשר
להקל בזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סנ"ד עמוד שצט]
נה יזהר שלא ישפוך מן היין של שביעית
באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, כנהוג, משום שנאמר, לאכלה ולא להפסד.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף נה עמוד ת]
נו יש אומרים דלכתחלה אין להבדיל על יין
של שביעית, מכמה חששות, שהרי רגילים למלאת את הכוס יותר ממדתו לסימן ברכה, ונמצא
שמאבד יין שיש בו קדושת שביעית. ועוד, שהרי הנשים נהגו שלא לשתות מכוס ההבדלה, ואם
כן נחשב כממעט באכילתו. ועוד, שהרי אין המבדיל שותה את כל הכוס. וגם יש הנותנים
מהיין על עיניהם, ומכבים בו את הנר, ונמצא כל זה גורם להפסד פירות שביעית. ויש
אומרים שאין לחוש לכל זה, מכמה טעמים, והעיקר לדינא שמותר להבדיל על יין של
שביעית, ובלבד שהמבדיל תה את כל הכוס. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף נו
עמוד ת']
נז מותר ללקוט עלי התותים להאכילן לתולעי
משי בשביעית, ואין בזה משום הפסד פירות שביעית, מפני שהוא גרם הפסד פירות.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף נז עמוד תג]
נח אין לקלקל טעמם של פירות שביעית על ידי
שמערב בהם דבר מר. וכן אין לקלקל פירות שביעית למרות שעל ידי זה משביח ומתקן מאכל
אחר. ולכן אין לכבוש ירקות [מלפפונים או זיתים ובצלים] בחומץ, וכן אין לנקות חסה
בחומץ של שביעית, כיון שאחר כך שופך את החומץ. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו
סעיף נח עמוד נד]
נט אסור למשוח תבנית [בעת אפיית עוגה או
פת] בשמן של שביעית, כשהמשיחה באה רק כדי שהבצק לא ידבק בתבנית. וכן אסור לערב
בשמן שביעית חומרים שונים למטרת סיכה או הדלקה כיון שמפסידו מאכילה. [ילקו"י
הל' שביעית פרק טו סעיף נט עמוד תד]
ס מותר לסוך את הגוף בשמן של שביעית, אבל
אין לסוך כלים ועצים בשמן של שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף ס עמוד
תד]
סב מותר להשתמש בשמן של שביעית להדלקת נר
שבת הואיל ונהנה מן האור, ויכול גם לברך על הדלקת נרות שבת בשמן של שביעית. ובנר
חנוכה יש אומרים שאסור להשתמש בשמן של שביעית, שהרי אסור להשתמש לאורה, ויש
שמתירים וסוברים שגם קיום מצוה חשיב צורך האדם להשתמש בשמן של שביעית. ואף שהסברא
נוטה יותר להחמיר בזה, מכל מקום כשאין לו שמן אחר זולת שמן של שביעית, יכול לקיים
מצות נר חנוכה בשמן של שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף סב עמוד תה]
סג מותר להדליק נר נשמה ביאר-צייט או נר
של בית הכנסת בשמן של שביעית, בלילה סמוך לשולחנו באופן שנהנים קצת מאורו. אבל
ביום אין ראוי להדליקו משום דשרגא בטיהרא מאי מהני. ובשמן הנעשה מפירות הבאים
מקרקע ישראל שנמכרה לגוי, אפשר להקל גם ביום. וכל שכן בשמן של גויים ממש, שאין
להחמיר בזה כלל. [שביעית פרק טו עמ' תט]
סה חמץ שהוא מחיטים של שביעית, חייבים
לשורפו בערב פסח, אף שמפסידו בידים. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו סעיף סה עמוד
תיב]
סו פירות שביעית שהיו תחת המטה, יש אומרים
שאסור להחמיר בזה בדיעבד, ולאבדם, מאחר שיש איסור לאבד פירות שביעית. והעצה היא
להטביל פירות אלו להסיר מהם רוח רעה, או לשוטפם ג' פעמים במים, ובכל אופן כשאינו
רוצה לאוכלם אין לאבדם בידים, אלא יניחן עד שיפסלו מאכילת בהמה וירקבו, ואז
ישליכם. [ילקו"י הל' שביעית פט"ו עמו' תיב]
סז פירות וירקות שגדלו בשביעית בחממות,
מאחר שהנוטע אילן בבית, אין בו קדושת שביעית, גם פירות וירקות של החממות אין בהם
קדושת שביעית, ואף שיש מי שכתב להחמיר בזה, העיקר להקל בשביעית בזמן הזה שהיא
מדרבנן לרוב הפוסקים. [יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן לא עמוד של].
פרק טז - סחיטת פירות שביעית
א פירות שביעית שאינם עומדים לסחיטה,
אסור לסוחטם בשביעית. וכן אסור לעשות דבש מתמרים ויין מתפוחים. אבל זיתים וענבים
אחר שהם עומדים לסחיטה, מותר לסוחטם ולעשות מהם יין או שמן. [ילקו"י הל'
שביעית פרק טז ס"א עמוד תיד]
ג מותר לסחוט גם תפוזים לימונים
ואשכוליות של שביעית, הואיל ודרך לסוחטן. ויש מחמירים, והעיקר לדינא להקל.
[ילקו"י הל' שביעית פרק טז עמוד תטו]
ד מותר לסחוט לימון לעשות ממנו מיץ לימון
טבעי, או לסחוט לימון על גבי דגים מטוגנים וכדומה, כיון שהדרך בכך, וכל שדרכו בכך
מותר. [ילקו"י הל' שביעית פט"ז עמ' תטז]
ה נהגו כיום להקל לעשות גם מיץ גזר, אחר
שכך הדרך כיום. ויש שכתבו להחמיר בזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק טז ס"ה
עמוד תטז]
ו כל יתר הפירות מותר לרסק אותם כל שדרכם
בכך, אף על פי שיוצא מהם קצת מיץ, ואינו חושש להפסד שבא על ידי הריסוק. ובשביל
תינוק מותר לרסק פירות וירקות שאין דרכם בכך. [ילקו"י הל' שביעית פרק טז
ס"ו עמוד תטז]
ח מותר לטחון שום או בצל כדי לערבן
בקציצות. וכן אגוזים ובוטנים כדי לערבם בעוגה. אלא שצריך להקפיד שלא יערב מעט
פירות שביעית בהרבה חולין, באופן שלא יורגש הטעם של פירות שביעית, כי על ידי זה
מפקיע אותם מקדושתם. [ילקו"י הל' שביעית פרק טז ס"ח]
ט יש אוסרים להפוך משקה של שביעית לאוכל,
כיון שמשנה אותו מברייתו. ויש מקילין בזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק טז
ס"ט עמוד תיז]
פרק יז -איסור סחורה בפירות שביעית
א נאמר בתורה "והיתה שבת הארץ לכם
לאכלה", ודרשו חז"ל לכם לכל צרכיכם, לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. ולכן
אסור לסחור בפירות שביעית, או להפסידם. ויש מי שאומר שיש מצוה לאכול פירות שביעית.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יז ס"א עמוד תיח]
ב ואמנם בחנויות השמיטה מצויים פירות
וירקות שאין בהם חשש איסור, והיינו שלא נזרעו בשביעית וכדומה, וגם נמצאים שם ירקות
שאין בהם איסור ספיחין. ולוקחים ירקות מעכו"ם שזרע את שדותיו באופן שאין בהם
איסור ספיחין, או מישובים שאינם משטחי ארץ ישראל, שלא כבשום עולי מצרים, כמו
יישובי הערבה הדרומית כאילת. או שמייבאים מחוץ לארץ, כמו הבצל שמגיע מהולנד.
והמנהג פשוט שאין נוהגים קדושת שביעית בפירות שנלקחו מהעכו"ם. וממילא בחנויות
השמיטה שמביאים פירות מגויים, אין כאן איסור סחורה וקדושת שביעית ותפיסת דמי
שביעית, אלא החנוונים והספקים מוכרים כרגיל. [ילקו"י הל' שביעית שם ס"ב
עמוד תכ]
ג איסור סחורה בפירות שביעית חל גם על
הנשים, ואין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות. [ילקו"י הל' שביעית
פרק יז ס"ג עמוד תכ]
ד הדמים שקונים בהם פירות שביעית הרי הם
קדושים בקדושת שביעית, ודינם כפירות שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק יז
ס"ד עמוד תכא]
ה מותר לאדם להשכיר עצמו כפועל לעסוק
בפירות שביעית, ולקבל דמי טירחה על הטיפול בהם. ומותר לתת לעני צדקה מפירות
שביעית. אבל אם נתחייב ליתן צדקה, אין לפרוע חובו ליתן צדקה מפירות שביעית.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יז ס"ה עמוד תכא]
ו אם רצה למכור מעט מפירות שביעית [כמו
מזון ג' סעודות] מוכר. וכשמוכר פירות שביעית לא ימכור לא במדה ולא במשקל ולא
במנין, אלא באומד בלבד, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות בשביעית. [ילקו"י הל'
שביעית פרק יז ס"ו עמוד תכב]
ז אם רוב הפירות הם של נכרים, או שרוב
השדות של היהודים נמכרו לגויים, אין איסור למכור פירות אלו במדה במשקל וכו'.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יז ס"ז עמוד תכב]
ח דמי שביעית [הדמים שהמוכר מקבל תמורת
פירות הקדושים בקדושת שביעית] אין פורעין מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות,
ואין פוסקים מהם צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחים מהם דברים של גמילות חסדים,
וצריך להודיע למקבלים שהם דמי שביעית, כדי שיאכלום בקדושה. [ילקו"י הל'
שביעית פרק יז ס"ח עמוד תכב]
ט אין לקיים מצות "משלוח מנות"
ביום פורים מפירות שביעית. אבל אם כבר קיים מצות משלוח מנות, ומוסיף ושולח לעוד
ידידים משום אחווה ורעות, יכול לשלוח גם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו.
ובלבד שיודיע לו שאֵלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקו"י
הל' שביעית פרק יז ס"ט עמוד תכג]
י מי שקיבל מחבירו משלוח מנות, אין המקבל
רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי
המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, מפני שנראה
כאילו פורע חובו. [ילקו"י שם פרק יז ס"י עמ' תכג]
יא וכמו כן אסור לשלוח מדמי שביעית מתנה
לחתן ולכלה לאחר שהם שלחו לו כשהיה חתן, כיון שהוא מוכרח לשלוח עתה כפי המנהג
והנימוס, ונראה כאילו פורע חובו מדמי שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק יז סעיף
יא עמוד תכד]
יב אין לתת פירות שביעית לפועליו, במקום
לשלם שכר לאומנים על עבודתם. אבל מותר ליתן לפועליו מתנה בסתם, אף שיודע שבגלל
מתנה זו הפועלים לא יבקשו ממנו שכרם. ומכל מקום לא ירגיל עצמו בזה, כיון שנראה
כמערים. [ילקו"י שביעית פי"ז סי"ב עמ' תכד]
יג כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית
או לשמרן, כך אסור לקנות פירות שביעית [אפילו באופן המותר] מאדם החשוד שלא ינהג
קדושה בדמי שביעית שיקבל תמורת הפירות. [ילקו"י הל' שביעית פרק יז סעיף יג
עמוד תכד]
יד הקונה פירות שביעית בהקפה, דהיינו
שאינו משלם עבור הפירות אלא לאחר שאכל את הפירות, אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית,
כיון שהתשלום שלאחר מכן נחשב כפרעון חוב ולא כתשלום לפירות. ויש להקל לשלם את החוב
אף כשהפירות עדיין קיימים, כיון ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן. [ילקו"י הל'
שביעית פרק יז סעיף יד עמוד תכה]
טו במקום שיש איסור מסירת דמי שביעית לעם
הארץ, ולא כולם רוצים למכור בהקפה ממש, יש שנתנו עצה לקנות בצ'יק דחוי למחרת.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יז סעיף טו עמוד תכב]
יז פירות שביעית אין מוציאין אותם מהארץ
לחוץ לארץ, וכן אין מאכילים אותם לגויים. [ילקו"י הל' שביעית פרק יז סעיף יז
עמוד תכה]
פרק יח - אוצר בית דין
א כבר נתבאר שאסור לנעול את השדה והכרם
בשנה השביעית, ואמנם בתקופה שאחר בית שני ראו חכמי ישראל שהיו סוחרי שביעית שלקחו
כמויות גדולות מהכרמים והפרדסים, שהיו מנצלים את זכותם לאסוף מעט פירות כדי צורכם,
והיו אוספים פירות בכמויות ניכרות ומרוקנים את העצים, ומוציאים אותם למכירה
בשווקים, על כן היו שלוחי בית דין יושבים על פתחי העיירות, וכל מי שהיה מביא פירות
בתוך ידו, [בשנת השמיטה], נוטלים אותם ממנו ונותנים לו מהם מזון שלש סעודות, והשאר
מכניסים אותו לאוצר שבעיר. ובערבי שבתות בית הדין מחלקים לכל אדם לפי גודל משפחתו.
[שם פי"ח]
ב גם כיום ישנו אוצר בית דין, וקיימים
תחנות חלוקה מטעם האוצר כאשר יבואר. ואין לפקפק על ענין זה, שכבר נהגו בו גדולי
הדור שלפנינו. ולכן אפשר לכתחלה לקנות פירות מאוצר בית דין שמתנהג כהלכה [ואינו
מוכר יותר ממחיר השוק] ובפרט שיש פוסקים הסוברים שמצוה לאכול פרי שיש בו קדושת
שביעית. ואם בית הדין ממלא את שליחותו כדבעי, בגביית דמי ההוצאות ולא בגביית מחיר
מופקע, פירות אוצר בית דין עדיפות על פירות של גויים מהיתר המכירה. ובזה אנו גם
מחזקים את ידיהם של אותם גבורי כח עושי דברו, החקלאים השומרים ומקיימים כל הלכות
שמיטה מתוך מסירות נפש וביטול הפרנסה. אולם אם בית הדין מוכרים את הפירות במחירים
גבוהים יש לחוש בזה לאיסור סחורה בפירות שביעית, ובאופן כזה עדיף יותר לקנות פירות
של היתר המכירה, מאשר לקנות פירות מאוצר בית דין, ואלו שנהגו להחמיר בהיתר המכירה
יעשו התרה על שלא אמרו בלי נדר, ויוכלו מכאן ולהבא להשתמש בפירות של היתר המכירה.
[שם עמ' תכט]
ג מי שיש לו פרדס, יש אומרים שעדיף
שיפקיר את הפרדס כדינו, ולא יסמוך על חלוקת הפירות על ידי אוצר בית דין הנהוג
כיום. ולפחות יפקיר כמה שעות ביום את הפרדס, ובשאר היום יסמוך על החלוקה על ידי
אוצר בית הדין, ופירות אלו חייבים בביעור כשאר פירות שביעית. ואחר זמן הביעור יזהר
שלא לאכול פירות או לשתות יין של אוצר בית דין, עד אחר שיפקיר כדין. והעיקר לדינא
שאפשר לסמוך על היתר "אוצר בית דין", ואין לפקפק בזה. [ילקו"י הל'
שביעית פרק יח ס"ג עמוד תלג]
ד אף על פי שאסור לקצור ולאסוף פירות
שביעית כמו בשאר ימות השנה, מכל מקום אין האיסור אלא על יחיד הקוצר את שדהו, אבל
השליחים של בית הדין שקוצרים לצורך הצבור, רשאים לקצור לצורך הצבור בדרך הרגילה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק יח ס"ד עמוד תלד]
ו מה שאוצר בית דין גובה כסף אין זה
תשלום עבור הפירות, שהרי הם הפקר ואסורים בסחורה, אלא בית הדין רשאי לשלם לעובדיו
תמורת עבודתם ולגבות את הוצאותיו מן הצבור. והיינו, שהצבור משתתף בהוצאות של אוצר
בית הדין. ולכן בפירות המחולקים על ידי אוצר בית דין אין איסור סחורה בפירות
שביעית. והכסף שנותנים בעד הסחורה אינו נתפס בקדושת שביעית, שהרי אינו תמורת פירות
שביעית, אלא דמי הוצאות בלבד. [ילקו"י הל' שביעית פרק יח ס"ו עמוד תלה]
ז פירות שביעית הנמצאים ברשות אוצר בית
דין בזמן הביעור, לא חלה עליהם חובת ביעור, והם נחשבים כמבוערים, והמקבל את הפירות
מיד שלוחי בית דין לאחר הביעור, מותר לאוכלם בלי ביעור. ואם לקח לפני הביעור, יש
אומרים שחייבים בביעור כשיגיע זמן הביעור, ויש חולקים ואומרים שאינן חייבים
בביעור, וכן הלכה. [ילקו"י שם פרק יח ס"ז]
פרק יט - תרומות ומעשרות בפירות שביעית
א שנת השמיטה היא הפקר, ואין בה חיוב
לתרומות ומעשרות. ואמנם כל זה בפירות הקדושים בקדושת שביעית, דהיינו שגדלו בקרקע
של ישראל בארץ ישראל, שכיון שנוהג בהם קדושת שביעית, ואסורים בסחורה וכו', והרי הם
מופקרים, לפיכך פטורים מתרומות ומעשרות שהרי הפקר פטור מתרומות ומעשרות. וכל זה
כשהפקיר את הפירות, אבל אם לא הפקיר את הפירות, הרי הם חייבים בתרומות ומעשרות בלי
ברכה. [ילקו"י שם עמו' תלז ס"א]
ב פירות של גוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ
ישראל, אם גמר המלאכה [המירוח] נעשה על ידי הגוי, פירות אלה פטורים מתרומות
ומעשרות כמו בכל שנה. אבל פירות של גוי שגמר מלאכתם היה על ידי ישראל, ולקחו ישראל
אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן, וגמרן ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, וכגון הקונה
ענבים מגוי שהם מיועדים לעשיית יין, ועשה מהן יין, שהיא גמר מלאכתן, חייב להפריש
מהן תרומות ומעשרות, ואף שבכל שנה מברכים על ההפרשה, מכל מקום בשנת השמיטה מפריש
בלי ברכה, ולוקח את המעשר ראשון לעצמו ומפריש ממנו מעשר עני ולוקח אותו לעצמו.
ואמנם לגבי קדושת שביעית, בכל אופן אין נוהגים קדושת שביעית בפירות של גוי שגדלו
בארץ ישראל. [שם עמ' תלז ס"ב]
ג כאשר מפרישין תרומות ומעשרות מפירות
שביעית שגדלו באדמות של גויים בשנת השמיטה, כאשר גמר המלאכה נעשה ביד ישראל, יש
להפריש מעשר עני. ויש אומרים שמפרישין מעשר שני, שלא יועיל אם יפרישו מעשר עני.
והעיקר כדעה ראשונה, ועל הצד היותר טוב נכון לצאת מכל ספק להפריש את המעשר על תנאי
אם הוא שני או עני, ולפדותו אחר כך בפרוטה בלא ברכה. [ילקו"י הל' שביעית פרק
יט ס"ג עמוד תמ/1]
ד כל מה שראשית גידולו היה אחרי ראש השנה
ונקטף בשנת השמיטה על ידי יהודים, מפרישין תרומות ומעשרות בלי ברכה. דהיינו בפירות
שלא הופקרו שלדעת מרן הבית יוסף חייבים בתרומות ומעשרות, ולדעת המבי"ט פטורים
גם כשלא הופקרו, ולכן יפריש בלי ברכה, וכעדות המהרי"ט. [ילקו"י הל'
שביעית פרק יט ס"ד עמוד תמ/2]
פרק כ' - ארבעת המינים בשנת השמיטה
א אין בלולב קדושת שביעית, ואפילו לולב
של שנת השמיטה אין בו קדושת שביעית. [ולכן יכול להבליע בדמיו דמי האתרוג של
שביעית]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' ס"א עמוד תמ/3]
ג יש אומרים שיש קדושת שביעית בהדסים, אם
נטעום גם לשם ריח. ולכן הדסים שחנטו בשביעית המיועדים לחג הסוכות של השנה השמינית,
יש בהם קדושת שביעית. ויש חולקים ואומרים שאין בהדס קדושת שביעית. וכן עיקר לדינא.
ולכן מותר לקנות הדס לצורך מצות ארבעת המינים, ואין בזה איסור משום סחורה ומסירת
דמי שביעית לעם הארץ. ואם חנט בששית לכולי עלמא אין בו קדושת שביעית. [ילקו"י
שביעית פ"כ עמוד תמג]
ד הדסים הבאים משדה של ישראל שעבדו בו
בשביעית, והוא גם שמור, אף על פי כן יוצאים בהם ידי חובת מצות הדס. ומכל מקום טוב
להחמיר שלא לקחתם למצוה. [שם תמה].
ה מותר לבשל עלי הדס לרפואת הסובלים
ממחלת הסוכר, שהרי בלאו הכי אין קדושת שביעית בהדסים, ובפרט ששתיית מים אלו הם
לרפואה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' עמו' תמו]
ו מותר להניח את ההדסים בשביעית במים כדי
שלא יתייבשו, והוא הדין שמותר להניח פרחי נוי במים כדי שלא יכמושו, אף על פי שהם
נפתחים במים. [ילקו"י הל' שביעית פ"כ עמ' תמו]
ז כבר ביארנו לעיל דמה שנהגו בגידול
הערבות, שגוזמים את האילן בט"ו באב ולא משאירים עלים כלל, ומשקין פעמיים
בשבוע כדי שבסוכות יהיו בעץ הרבה ערבות נאות, וכן בהדסים יש ששורפים את העץ כדי
שייצאו הדסים משולשים, שאין לעשות כן בשנת השמיטה, שהרי זו עבודת האילן. ומכל מקום
בדיעבד אם עשה כן, מותר להשתמש בהדסים וערבות אלה. וטוב שלא להשתמש בהם לצורך ד'
המינים שבלולב. [שם פ"כ עמ' תמז]
ח אתרוג של שביעית כשר למצוה, אלא שאם
הוא של שביעית יש לנהוג בו כל דיני קדושת שביעית, וכאשר יבואר. ואתרוג מן המשומר
או הנעבד בשביעית, יוצאים בו ידי חובת המצוה, אך טוב להחמיר שלא לקחתו למצות ד'
המינים. [ילקו"י הל' שביעית פ"כ עמו' תמח]
ט אתרוג שהיה על העץ בשנה הששית
[תשס"ז] בגודל פול, ובשביעית גדל ונעשה ככד, ונלקט בשנה השביעית, אף שחייב
במעשרות כפירות שנה ששית, מכל מקום הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית,
ונוהג בו קדושת שביעית. ויש אומרים שהולכים באתרוג אחר חנטה, ואם חנט בששית,
דהיינו שהגיע לסמדר בששית, אין בו קדושת שביעית אף שנלקט בשביעית. וצריך לחוש לדעה
הראשונה ולכן הולכים באתרוג גם אחר לקיטה, ועדיף לקטוף את האתרוג מהעץ בשנה הששית,
ולא אחרי ראש השנה של השנה השביעית. שאם לא כן יצטרכו לשמור אותו בכל דיני שביעית.
ובסוף שנת השמיטה יש לקטוף את האתרוג אחרי ראש השנה של שנה שמינית, ועם כל זה
צריכים לשמרו בכל דיני שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' ס"ט עמוד תמח]
י מותר למשמש בידיו באתרוג של שביעית,
דאף שמפסיד הקליפה במשמוש הידים, אין בזה איסור, שהרי נטעו מתחילה אדעתא דהכי
שהקליפה תהא נפסדת. ועוד, שרק הקליפה נפסדת, והפרי ראוי לאכילה, וממילא אין זה
בכלל האיסור לאכלה ולא להפסד. [שם פרק כ ס"י]
יא כבר ביארנו שאתרוג שחנט בשמיטה ונלקט
בשמינית, יש בו קדושת שביעית וחייב במעשר. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' סעיף יא
עמוד תנג]
יב הקונה לולב ואתרוג מעם הארץ [שחשוד שלא
ינהג קדושה בדמי שביעית] נותן לו אתרוג במתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג
בדמי לולב. כי בלולב [לדעת הרמב"ם] אין קדושת שביעית שהוא עץ בעלמא, אבל
אתרוג דמיו נתפסים בקדושת שביעית, ולכן נותן לו במתנה או מבליע לו. [ילקו"י
הל' שביעית פרק כ' סעיף יב עמוד תנג]
יג מותר לתלות אתרוג של שביעית לנוי סוכה,
ובלבד שיתנה שאינו בודל ממנו כל בין השמשות של ח' ימים. ויש מחמירים בזה משום גרם
הפסד פירות שביעית, וכבר נתבאר לעיל שמעיקר הדין גרם הפסד בפירות שביעית מותר.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כ' עמוד תנד]
יד אתרוג של שביעית מן המשומר או מן
הנעבד, דהיינו שהאתרוג גדל בפרדס שהיה נעול וסגור בשנת השמיטה, ולא הפקירו את
פירות השדה, וכן עבדו בקרקע להצמיח את האתרוג, וגם לא מכרו הקרקע לגוי, יש סמך
גדול להמקילין לקחת אתרוג זה לשם מצוה. ויש לסמוך על המקילין אף ביום טוב ראשון
שצריך לכם מדאורייתא. והמחמיר לעצמו לקחת אתרוג מהודר אחר, תבוא עליו ברכה. וכן
נוהגים רבים מהיראים לדבר ה' והזהירים במצות שמיטה, לצאת ידי חובה רק באתרוג
שהופקר כדין ושמתחלק על ידי אוצר בית דין. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' סעיף יד
עמוד תנה]
טו אם יש לו אתרוג ישן שכבר עבר זמנו
והגיע זמן הביעור, והפקירו, לדעת הרמב"ם אין ההפקר מועיל, וצריך לאבדו. אבל
לרוב הראשונים ההפקר מועיל. ולפיכך אפשר ליטול אתרוג זה למצות ד' המינים. [שהרי
המנהג דלא כהרמב"ם]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כ' עמוד תנז]
טז אתרוגי ארץ ישראל של שנת השמיטה, אין
מוציאין אותם לחוץ לארץ, ויש אומרים שלצורך יחיד מותר, אבל אין להסתחר בהם. ולכן
אם הביאו לו אתרוג מארץ ישראל, ישלם על ההדסים והלולב, ויבליע דמי האתרוג בהם.
ומכל מקום אין האתרוג נאסר ויוצאים בו ידי חובת המצוה. וכל שכן אם מכרו פרדסיהן
לגוי, דשל גוי מותר להוציאם לחוץ לארץ. [ילקו"י הלכות שביעית פרק כ' סעיף טז
עמוד תנז]
יז אתרוגים הבאים מאוצר בית דין אין בהם
שום חשש ופקפוק, והלוקח אתרוג כזה מרויח גם מצות שמיטה שנעשה באתרוג זה, ועל דרך
שאמרו כן בכמה מצוות, שכיון שנעשה בו מצוה אחת, ייעשה בו מצוה אחרת. [ילקו"י
הל' שביעית פרק כ' סעיף יז עמוד תסא]
יח כבר נתבאר לעיל שמותר לתת שקיות ניילון
על האתרוגים בעודם על העץ, כדי שלא ידקרום הקוצים ויפסלו אותם. שהרי זה בגדר
"לאוקמי אילן". [ילקו"י הל' שביעית פ"כ עמוד תסב]
יט מותר להשקות את עץ האתרוג במים הרבה,
אף שעל ידי השקאה מרובה גורם שהאתרוגים יגדלו מהר. שכבר ביארנו לעיל דכל שאנו
מתירים להשקות את האילן כשהוא בגדר לאוקמי אילנא, ממילא מתירים להשקות בלא הגבלה.
אולם כשאין אנו מתירים להשקות כלל, וכגון בימים שיש גשם, אין להקל בזה.
[ילקו"י שביעית פ"כ עמוד תסב]
פרק כא - מדיני ביעור פירות שביעית
א פירות של שביעית מותרים באכילה כל זמן
שאותו סוג של הפרי מצוי עדיין בשדה, אבל אם כלה אותו סוג מן השדה, חייבים לבער את
כל הפירות מאותו מין הנמצאים בבית, שנאמר "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל
תבואתה לאכול". ודרשו חז"ל, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה בשדה, אתה אוכל
ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית. והביעור נעשה על ידי
הפקר. וכשהגיע זמן הביעור אין ליהנות מפירות של שביעית, אלא צריך להפקירן. [ילקו"י
הל' שביעית פרק כא ס"א עמוד תסג]
ב חובת הביעור חלה רק על פירות וירקות
שיש בהם קדושת שביעית. ואף ששנת השמיטה היא מא' תשרי עד כ"ט אלול, מכל מקום
לענין קדושת שביעית בגידולי הארץ הולכים אחר זמן הגידול. והיינו, פירות, תבואה
וקטניות שחנטו [שצמחו שיעור שחייבין במעשר] קודם ראש השנה של שביעית, אפילו קוטפן
בשביעית, אין בהם קדושת שביעית. אבל אם הגיעו לעונת המעשרות אחרי ראש השנה של
שביעית, אף שגידולן היה אחרי השביעית, נוהג בהן קדושת שביעית, ובתבואה וקטניות
נוהג בהן איסור ספיחין.[שם עמ' תעא].
ג אורז, דוחן, פרגין, שומשמין ופול
המצרי, שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר הפרי, ולכן אם נגמרו לפני ראש השנה דינם
כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה אסורין משום ספיחין. [ילקו"י הל' שביעית
פרק כא ס"ג עמוד תעב]
ד חובת הביעור חלה רק על פירות וירקות
שיש בהם קדושת שביעית ושגדלו וחנטו ונבטו בשביעית ונלקטו בזמן מסויים, וכגון ירקות
שצמחו בששית ונכנסו לשביעית ובה הם נלקטים - שאז חייב להפקירם. שהרי בירק הולכים
אחר לקיטה, והלקיטה הרי היתה בשביעית, ונוהג בהם כל דיני קדושת שביעית, אף שרוב
גידולם היה בשנה הששית, ולהרמב"ם, ירקות שנלקטו בשביעית אסורים משום ספיחין.
ופירות שחנטו בששית ונכנסו לשביעית אין חיוב להפקירם, שבפירות הולכים אחר חנטה.
ולכן פירות שחנטו בשביעית ונלקטו מהעץ רק בשנה השמינית, מצוה להפקירם, ואפילו
בשמינית. [ילקו"י שביעית פרק כא ס"ד]
ה פירות הדר, כגון לימון, תפוז,
אשכוליות, שחנטו בששית אפילו נלקטו בשביעית, אין בהם קדושת שביעית, וחייבים
בתרומות ומעשרות. אבל אם חנטו בשביעית אפילו נלקטו בשמינית, יש בהם קדושת שביעית,
ופטורים מתרומות ומעשרות כדין כל פירות שביעית, כשהפקירן בעל השדה. [ולענין אתרוג
- ראה להלן]. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא ס"ה עמוד תעב]
ו ההפקר חל על הייבול בלבד, שהוא הפירות
והירקות, ולא על הזמורות הענפים והעצים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא ס"ו
עמוד תעג]
ז לאחר זמן הביעור, אם לא הפקירם בזמן
הביעור, חייב לבערם ואסורים באכילה לכל אדם. אולם אם לא הפקיר מתוך אונס ושכחה,
יפקיר כשנזכר והפירות מותרים באכילה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא ס"ז
עמוד תעג]
ח האיסור לאכול פירות שביעית לאחר
הביעור חל גם על הנשים כשם שחל על האנשים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא
ס"ח עמוד תעג]
ט אין קדושת שביעית נוהגת אלא בפירות
שגדלו בקרקע של ישראל, אבל פירות שגדלו בקרקע של גוי אין קדושת שביעית בהן. ולכן
כל דיני קדושת שביעית אינם אלא בפירות וירקות שגדלו בשדה של יהודי שלא נמכר לגוי,
אבל קרקעות של יהודים שנמכרו לגויים אין בהם קדושת שביעית, ואין צורך לבערם.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כא ס"ט עמוד תעד]
י ההפקר שעושים צריך להיות בפני שלשה
[מאוהביו], ויש אומרים שצריך להוציא את הפירות שברשותו ולהניחן על פתח ביתו,
ואומר: אחינו בני ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול. וחוזר ומכניס לתוך ביתו,
ואוכל והולך עד שיכלו. ויש אומרים שאין צריך להוציאו מרשותו לרשות הרבים, ודי בכך
שיודיע שמפקירו בפני שלשה. וכן עיקר לדינא. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא
ס"י עמוד תעד]
יא גם לאחר הביעור הנ"ל, שהפקיר את
הפירות וחזר וזכה בהם הוא או אחרים, נוהגים בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל'
שביעית פרק כא סעיף יא עמוד תעה]
יב מי שיש לו מאכל בהמה בבית, ואותו סוג
מאכל כלה מן השדה, יש לו לקיים מצות ביעור. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא סעיף
יב עמוד תעו]
יג כשם שחלה חובת ביעור על פירות שביעית,
כך חלה חובת ביעור גם על דמי שביעית, כגון שמכר ענבים וקיבל דמים, הרי הדמים
חייבים בביעור כשיגיע זמן הביעור של הענבים. [ילקו"י הל' שביעית פרק כא סעיף
יג עמוד תעו]
יד פירות שאין ידוע בבירור זמן ביעורם, יש
אומרים שיבערם [יפקירם] מיד ביום שהתעורר הספק, ויוכל אחר כך לזכות בפירות
ולאוכלם, ולמחרת יחזור ויפקירם ויזכה בהם, וכך ינהג כל יום עד שיצא הספק מלבו,
וידע שכבר עבר זמן ביעורם. ויש אומרים שכשיש ספק מתי זמן הביעור לא מועיל שמפקיר
אם חוזר וזוכה בהם, אלא יפקירם ולא יזכה בהם עד לאחר שידע בבירור שהגיע זמן
הביעור. [ילקו"י הל' שביעית פכ"א סי"ד עמוד תעז]
טו כיון שהעצה האמורה בסעיף הקודם להפקיר
בכל יום היא קשה לביצוע, על כן נהגו להפקיר את הפירות ביום תחלת הספק, ולהכניסם
לבית בחזקת מופקרים, כלומר שיתכוין שלא לזכות בפירות אלו כל זמן הספק. וצריך
להודיע בזמן ההפקר, שאף על פי שהוא מכניס את הפירות לביתו, הרי הם מופקרים
ועומדים, והרשות לכל אדם לבוא ולקחתם בכל עת שירצה. [ילקו"י הל' שביעית פרק
כא סעיף טו עמוד תעח]
פרק כב - מצות ביעור ביין של שביעית
א בשנה השמינית [שנת תשס"ט] יש
לקיים מצות ביעור ביין של שביעית, שיש בו קדושת שביעית. והזמן שבו יש לקיים הביעור
ביין של שביעית הוא ערב פסח. [ילקו"י שם עמוד תעט].
ב מי ששכח ולא ביער את היין שיש לו בביתו
בערב פסח, רשאי לבער עד שביעי של פסח. [ילקו"י הל' שביעית פרק כב ס"ב
עמוד תעט]
ג אופן הביעור הוא על ידי שיפקיר היין
בפני שלשה אנשים, ולאחר מכן רשאי לזכות בו ולשתותו. ואין צריך להוציאו מרשותו
לרשות הרבים, ודי בכך שיודיע שמפקירו בפני שלשה. ואין לקיים מצות ביעור על ידי
שישפוך היין ויבערנו ממש מן העולם. [שם עמ' תעט]
ד יוצאים ידי חובת ד' כוסות בליל פסח
ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים עד פסח. ויש
מקילין בזה גם לאחר שהגיע שעת הביעור. וכשאין לו יין אחר אפשר להקל בזה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כב ס"ד עמוד תפג]
ו יין של שביעית שנעשה מענבים שגדלו
בקרקע של גוי, אינו חייב בביעור כלל. ואדרבה, אין הדבר ראוי כלל להחמיר ולבערו
אפילו על ידי הפקר. והוא הדין ליין של "היתר המכירה", דהיינו שגדלו
הענבים בקרקע של ישראל שנמכרה לגוי לפני שנת השמיטה, שאין בו קדושת שביעית כלל,
ואין לקיים בו מצות ביעור. [שביעית פכ"ב עמ' תפד]
ז יין של שביעית שהפקירו בערב פסח, נכון
להחמיר לנהוג בו קדושת שביעית, ולא להשתמש בו לצורך כיבוי נר הבדלה, או לשפוך ממנו
בליל הסדר בשעת ההגדה שאומרים עשרת המכות. ומכל מקום אם אין לו יין אחר, מותר
לשפוך ממנו כשאומר עשרת המכות בליל הסדר. [ילקו"י הל' שביעית פרק כב ס"ז
עמוד תפה]
ח טוב להחמיר שאחר שהפקיר היין, יאמר
בפירוש שאינו מתכוון לזכות בו עד שיעבור הפסח. ומכל מקום מעיקר הדין רשאי לזכות בו
זמן קצר לאחר שהפקירנו. [שביעית פרק כב].
ט אם עבר הפסח ולא הפקיר את היין של
שביעית, היין נאסר ואין לו תקנה יותר על ידי הפקר, וצריך לשופכו ולאבדו מן העולם.
אולם כל זה אם עשה כן במזיד. אבל אם שכח ועשה כן בשוגג, או באונס, יפקיר גם אחר
הפסח והיין מותר בשתייה. [שביעית פכ"ב עמ' תפז]
פרק כג - איסור ספיחין
א ספיחין הם כל מיני תבואה וקטניות
וירקות שצמחו בקרקע בשנת השמיטה [קרקע שלא נמכרה לגוי], בין מן הזרע שנפל בה לפני
השביעית, בין מן העיקרים שנקצרו וחזרו וגדלו. ומן התורה מותר לאוכלם ככל פירות
שביעית שניתנו לאכילה אלא שחכמים אסרום באכילה, מפני שראו שנתרבו עוברי עבירה,
שהיו זורעים בשביעית בסתר והיו אומרים שהם ספיחין שגדלו מאליהן, לפיכך גזרו חכמים
ואסרו באכילה אף את הזרעים שגדלו מאליהם. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג
ס"א עמוד תצ]
ב ומכל מקום אותם ספיחים שעומדים לאכילה
לא אסרום אלא באכילה, אבל מותר ליהנות מהם. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג
ס"ב עמוד תצב]
ג ירקות שגדלו בקרקע שנמכרה לגוי
בשביעית, [וכן בקרקעות שנמכרים לגוי על ידי הרבנות, לסומכים על היתר המכירה] אין
בהם איסור ספיחין, וכן אין בהם קדושת שביעית, שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי
עבירה, והגויים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. ולכן כל דין ספיחין אינו
אמור לגבי ירקות שנמכרו לגוי. וגם באופן שהישראל עבר ועבד בקרקע שלו שנמכרה לגוי
על ידי הרבנות, אין בירקות שנזרעו איסור ספיחין, אחר שהקרקע נמכרה לגוי.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כג ס"ג עמוד תצג]
ד זרעים שהתפתחו כששהו במחסן וכדומה, אין
בהם איסור ספיחין ופטורים מן המעשרות. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג ס"ד
עמוד תצד]
ה פירות האילן אין בהם גזירת ספיחים,
כיון שבודאי העץ לא נשתל בשנה זו, וכן לא גזרו על מיני צמחים שאין רוב בני אדם
זורעים אותם, או על גידולי שדה וגינה שצמחו במקומות שאינם מיועדים לזריעה, כיון
שאין דרך בני אדם לזרוע במקומות אלו, ויש להם סיבות מסויימות שלא לזרוע במקומות
אלו. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג ס"ה עמוד תצד]
ו וכן בננות אין בהם גזרת ספיחים, אף
שהם פרי האדמה, מאחר שאף אם ינטעו אותם בתחלת השנה לא יעשו פרי עד השנה השניה. וגם
הוא צמח רב שנתי. ומכל מקום נוהג בהם קדושת שביעית. [ילקו"י הל' שביעית פרק
כג ס"ו עמוד תצד]
ז שיחים רב שנתיים, שנותנים פירות יותר
משנה אחת, אין בהם איסור ספיחין בשנתם השניה, שמהם מצוי רוב התוצרת בשווקים.
וכגון, נענע, פאפיה ועוד, אין בהם דין ספיחין. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג
ס"ז עמוד תצח]
ט פרחים בין אם נטעו אותם לשם ריח, ובין
אם נטעו אותם לשם נוי בעלמא, אין נוהג בהם דין ספיחין. [ילקו"י הל' שביעית
פרק כג ס"ט עמוד תצט]
י יש אומרים שבנענע יש איסור ספיחין,
אחר שכיום רגילים לזורעו במיוחד. ויש חולקים ואומרים שאין בו איסור ספיחים, אחר
שהוא צמח רב שנתי. והעיקר לדינא להקל בעלי נענע, אחר שהוא צמח רב שנתי. וגם
להמחמירים בזה אין האיסור לדעתם אלא באכילה, אבל בהנאה מותר, שכל ספיחין מותרים
בהנאה, ולכן מותר להריח עלי נענע של שביעית. ואף אם נטע את עלי הנענע בעיקר לשם
ריח, אין נוהג בו דין ספיחין. [שביעית פרק כג ס"י]
יא כבר ביארנו לעיל דעלי נענע שגדלו
בשביעית בקרקע ישראל, ונתנום בתוך תבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר
לכולי עלמא, ומותר לזורקן. אבל אם נשאר בהם טעם עדיין הם בקדושת שביעית.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כג סעיף יא עמוד תקב]
יג ירקות שצמחו בשנה הששית, ונכנסו לשנה
השביעית לפני שהגיעו לעונת המעשרות דהיינו שצמח, ושיעור שחייבין במעשר, יש אומרים
שאסורים משום ספיחין. ויש אומרים דכל שהושרשו בשנה הששית די בזה שלא יהיה בהם
איסור ספיחין. ובשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן יש להקל. [ילקו"י הל' שביעית
פרק כג סעיף יג עמוד תקה]
יד ירקות שצמחו והתחילו לגדול בשנה ששית,
ונגמרו ונלקטו בשנה השביעית, אינם אסורים משום ספיחים, אף שעיקר גידולן ולקיטתן
בשביעית, אבל נוהג בהם קדושת שביעית, שבירק הולכים אחר לקיטה. ולדעת הרמב"ם,
ירקות שנקטפו בשנה השביעית, אף שנגמרה גדילתן בשנה הששית, אסורים באכילה משום
ספיחין. והעיקר כדעה הראשונה שהיא דעת רוב הראשונים. ומכל מקום המחמיר כדעת
הרמב"ם תבוא עליו ברכה. ומכל מקום יש להעדיף יבול יהודי כזה, כדי לחזק את
החקלאים היהודים לשמור שמיטה ושיהיה להם פרנסה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כג
סעיף יד עמוד תקו]
טו גידולים האסורים משום ספיחים, מצוה
לעקרם ולהניחם שירקבו מאליהם. וכל זה הוא דוקא כשזרע באיסור, או במקום שיש חשש
מראית העין שזרע בשביעית, כגון שיש בשדהו ירקות רכים, וכבר עבר זמן מתחילת שנת
השמיטה בכדי שהיה אפשר לזרוע ירקות אלו ויגיעו לגודל זה. והעוקר ספיחין יזהר שלא
ילקט אותם דרך לקיטה, דהיינו ללקט את החלק הנאכל בלבד, אלא יעקור אותם מן השורש.
[ילקו"י הלכו' שביעית עמוד תקי]
טז ירקות שנזרעו ונלקטו בשנה השביעית,
אסורים משום איסור ספיחין. ואיסורם איסור עולם, גם אם ישהה אותם עד שיגדלו ירקות
בשנה השמינית בכיוצא בהן. וירקות שגדלו בשביעית ונלקטו בשנה השמינית, אסורים
באכילה, ואין תולשים אותם ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. ועד מתי הם
אסורים, עד שיעור זמן שירקות אלו היו גדלים, אף אם היו נזרעים בשמינית. ואז מותרים
אפילו נלקטו בשמינית לפני זמן זה. ואם הגיע יום ראשון של חנוכה, מותרים אפילו
הירקות שלא הגיע זמן שיעשו כיוצא בהם. ואף אם נלקטו בשמינית לפני חנוכה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כג סעיף טז עמוד תקיא]
יז עד מתי ספיחי שביעית אסורים במוצאי
שביעית, מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה של שנה שמינית ואילך הותרו כל הירקות שאינם
ידועים כספיחי שביעית. אבל דבר הידוע כספיחי שביעית לא הותר אף אחר חנוכה, עד
שיוודע שמין זה כבר עשה פרי בדומה לספיחים. וכגון כל הירקות המאוחסנים כמו בצל שום
וכדומה. [והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולים מותרים]. ויש לעקוב אחר
הפרסומים במודעות השונות לגבי איסור ספיחים בגידולים שונים. [ילקו"י הל'
שביעית פרק כג סעיף יז עמוד תקיב] [מהלכות שמיטת כספים, ראה להלן בחלק חושן משפט
סימן סז]
פרק כה - היתר המכירה בשביעית
א אין ספק שמן הראוי והנכון לכל הירא
וחרד לדבר ה' לקנות פירות וירקות בשנת השמיטה אך ורק מחנויות שומרי שמיטה, שאינם
מסתמכים על היתר המכירה המתבצע על ידי הרבנות הראשית. שהרי בזמנינו הדבר אפשרי
בנקל שלא לסמוך על "היתר המכירה". וכבר אמרו חז"ל על שומרי שביעית:
"גבורי כח עושי דברו". ובפרט יש להזהיר להחמיר בזה בגינות נוי וכדומה,
לשמור בהם כל דיני שמיטה, ולא להיזדקק להיתר המכירה כלל, אחר שכיום אין שעת הדחק
לסמוך על היתר זה. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה פרק כה סעיף א. עמוד תקצא. יחוה
דעת חלק ד' סימן נג עמוד רסז. וראה באורך בשו"ת יביע אומר חלק י' חיו"ד
סימן לז, קונטרס השמיטה מעמוד רנז עד עמוד רצג. ואמנם יש הטוענים דמה שהחקלאים
ממנים את הרבנות הראשית כשליח למכור הקרקעות לגוי, הוה להו כשליח לדבר עבירה, לדעת
האומרים שיש כאן איסור לא תחנם, אלא שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי האומרים
שאף בשליח לדבר עבירה, המעשה קיים, ושמא הלכה כהאומרים שבשוגג יש שליח לדבר עבירה,
והרבנים שמוכרים לגוי שוגגים הם שחושבים שהלכה כדברי הפוסקים שהמכירה מועילה. ואף
שיש חזקת מרא קמא לבעלי הקרקעות היהודים, שפיר מהני ספק ספיקא נגד חזקת מרא קמא,
ושלא כמ"ש החזו"א שהמכירה בטלה משום שאין שליח לדבר עבירה, אלא המכירה
קיימת מכח ספק ספיקא. ובלאו הכי לקושטא דמילתא ליכא בהכי איסור לא תחנם, שבמכירת
קרקעות לישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה ליכא משום לא תחנם. ויגיד עליו רעו, לא ישבו
בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם, כמבואר ברמב"ם ספר המצוות מצוה
נא. והן מטעם שכל שעושים כן לטובת היישוב שפיר דמי וכמ"ש הגאון ישועות מלכו.
ואכן מוכרים דוקא למוסלמי המאמין באל אחד, ולא לנוצרי, ואף להגירסא שהביאו בדברי
הרמב"ם בהוצאת פרנקל, שהוא דוקא בגר תושב, כבר כתב בכס"מ פי"א
ממאכלות אסורות ה"ז, דהיינו שהוא מבני דת דלא פלחי לע"ז. ע"ש. וזו
כוונת הרמב"ם בספר המצוות. וע"ש בהגר"א סי' קכד סק"ד דלרבותא
נקט גר תושב דאפ"ה אוסר בשתיה. ועוד, שהרי יש עוד צירופים לענין לא תחנם, שכל
שמוכר לטובת הישראל ליכא בזה איסור, וכן כשמוכר לזמן לא שייך איסור זה].
ב הפירות שגדלו בקרקעות הנמכרות לנכרי,
אין עליהם קדושת שביעית, ומותרים בסחורה, ולהוציאם מא"י לחו"ל, כי
בדרבנן כגון בסוריה, יש כח לנכרי להפקיע מקדושת הארץ, ושביעית בזמן הזה אף בארץ
ישראל היא מדרבנן, ואם נגמרה מלאכתם ע"י ישראל, שעשו מענבים יין, ומזתים שמן,
חייבים בתרומות ומעשרות (בלי ברכה). ואם הישראל עובד בשדהו אחר שנמכרה לנכרי, יש
לו על מה לסמוך. [יביע אומר י' יו"ד סי' מב עמ' רפ].
ג חנות של פירות וירקות, והחנוני ירא
שמים, נאמן בשנה השביעית לומר שהפירות והירקות שבחנות, נקנו מחקלאים שמכרו שדותיהם
לנכרי באמצעות הרבנות הראשית, ואין בהם קדושת שביעית. ואין צורך לברר הדבר כלל.
[יביע אומר ח"י חיו"ד סימן מד עמוד רצג].
ד בעלי שדות וכרמים הנזקקים להיתר
המכירה שעל ידי הרבנות הראשית, טוב ונכון שישאירו חלקת אדמה קטנה שאותה לא ימכרו,
ולא יעבדו בה כלל בשנת השמיטה כדי לקיים לכל הפחות בחלקה מסויימת מצוה דרבנן של
ושבתה הארץ לכם. [ילקו"י שם פכ"ה ס"ב]
ה יש אומרים שאחר שהקרקע נמכרה לגוי
באמצעות הרבנות, מותר מעיקר הדין לישראל לעבוד בקרקע כהרגלו, אפילו מלאכות
דאורייתא [כן הוא דעת רש"י]. ויש חולקים ואינם מתירים אלא מלאכות דרבנן.
וכיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ספק דרבנן לקולא, ולכן מעיקר הדין אפשר לסמוך על
דעת רש"י וסיעתו להקל בזה אפילו במלאכות דאורייתא, אך מהיות טוב, ראוי ונכון
שלא להקל במלאכות דאורייתא, אלא במלאכות דרבנן, ומלאכות דאורייתא יעשה על ידי גוי.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כה ס"ג עמוד תרכה]
ו אשה הרוצה להקל ולסמוך על היתר המכירה
בשביעית, ובעלה רוצה להחמיר בזה, ואינו יכול לשכנעה להחמיר, אינו יכול לכופה על
כך, ויחמיר על עצמו בלבד, או שיעשה התרה על מנהגו שנהג להחמיר, וגדול השלום מאד.
ונכון להשפיע על האשה על ידי רבנים שתנהג לחומרא כמנהג החרדים לדבר ה', ובפרט
בזמנינו שצבור הצרכנים יכולים להחמיר בשמיטה בנקל, ואיזו היא אשה כשרה, העושה רצון
בעלה. אך אין לבטל את השלום בית בשביל דבר שיש רבים הנוהגים בו היתר. [ילקו"י
הל' שביעית פר' כה ס"ד עמו' תרכז]
ז מי שנהג לקנות רק מחנות שומרי שמיטה,
וקשה לו להמשיך במנהגו מכמה סיבות, ורוצה מעתה לקנות מחנויות שמוכרות פירות וירקות
על פי היתר המכירה, ומבטל מנהגו לגמרי, צריך לעשות התרה על שלא אמר "בלי
נדר" בעת שהתחיל להחמיר על עצמו בזה. [ילקו"י הל' שביעית פרק כה
ס"ה עמוד תרכח]
ח מי שנוהג להקל בשנה השביעית לסמוך
בשעת הצורך על היתר המכירה, וקונה פירות מהשוק החופשי, ומתארח אצלו מי שנוהג
להחמיר בזה, ואוכל רק מפירות וירקות שגדלו בקרקע של גוי ממש, שאין בהם איסור
ספיחים, אסור לו להכשילו בדבר שנוהג בו איסור, וחייב להודיעו והם יחושו לעצמם. ואם
הנוהג להחמיר התנה מראש שהוא עושה כן "בלי נדר", יוכל לסמוך לאכול משל
בעל הבית הנוהג להקל, אפילו בלי התרה, אם רוצה בכך. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה
פרק כה ס"ו עמוד תרכט. יחוה דעת חלק ד' סימן נג עמוד רסז]
ט מי שאינו סומך על היתר המכירה של
הרבנות הראשית, יכול להתארח ולאכול בכלים של מי שסומך על היתר המכירה.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כה ס"ז עמוד תרלא]
י פירות הגדלים בקרקעות של ישראל שנמכרו
לגוי על ידי הרבנות הראשית ב"היתר המכירה", אין צריך לנהוג בהם קדושת
שביעית, בין לסחורה בין לביעור, בין להוציאם לחוץ לארץ, שהרי הופקעו מקדושת שביעית
כדין פירות של גויים ממש. [ילקו"י שם עמ' תרלה]
יא אף יוצאי ארצות אשכנז אין להם להחמיר
לנהוג קדושת שביעית בפירות של גויים, ואף לכתחלה מותר לאכול מפירות אלה בלא קדושת
שביעית כלל, שכבר גזרו על זה בנידוי וחרם. [ילקו"י הל' שביעית פרק כה
ס"ט עמוד תרלז]
יב אף מי שאינו סומך על היתר המכירה מותר
לו לקנות פירות האילן מאדם שסומך על היתר המכירה ועושה סחורה בפירות אלו ואין לחוש
בזה לאיסור סחורה בפירות שביעית כיון שלמוכרים יש הוראת היתר. [ילקו"י הל'
שביעית פרק כה ס"י עמוד תרלז]
יג מי שנזהר בפירות שביעית ואינו סומך על
היתר המכירה, ועברה שנת הביעור ולא היה לו יין לקידוש, ושמע קידוש ממי שסומך על
היתר המכירה יוצא ידי חובת קידוש על היין בשמיעתו מהמקדש שנוהג בו היתר.
[ילקו"י הל' שביעית פרק כה סעיף יא עמוד תרלח]
