ילקוט יוסף הלכות אבלות סימן ז-י
סימן ז' - הלכות אנינות
א מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו,
ועדיין לא נקבר, נקרא אונן, ופטור מכל המצוות שבתורה, והיינו במי שמת לו אביו או
אמו, אחיו או אחותו, בנו או בתו, או אשתו. ודין אונן שייך גם באשה שמת אחד משבעה
הקרובים הנז'. ודין זה הוא אפילו אם סיכם עם החברא קדישא על הטיפול בנפטר, ואינו
מוטל עליו עוד לקוברו, או שאחיו נפטר ויש לו בנים שחייבים בקבורתו, או שאחותו
הנשואה נפטרה שבעלה חייב בקבורתה, או שהמת בעיר אחרת, אפילו הכי האונן פטור מכל
המצוות שבתורה. [ילקו"י אבלות סימן ז' עמוד שטו]
ב אין האונן רשאי לברך המוציא וברכת
המזון ושאר ברכות, ורשאי לאכול ולשתות מה שירצה, אף שאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף.
וכן אינו מברך ברכות השחר וברכות התורה, פסוקי דזמרה, וברכות קריאת שמע, ואינו
קורא ק"ש ואינו מתפלל, ואינו מתעטף בציצית ולא מניח תפילין. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' מח, ובמהדורת תשס"ד סי' ז' ס"ב עמוד קיז]
ג אונן השומע ברכה מחבירו, אין לו לענות
אמן. ואם מסר את מתו לטיפול אצל החברא קדישא, והם מטפלים בכל עניני הקבורה, אונן
העונה אמן אחר הברכות אין מוחין בידו, שיש לו על מי שיסמוך. ובפרט שאין כאן ספק
ברכה לבטלה. [ילקו"י אבלות סימן ז' ס"ג עמוד קיט]
ד אונן שטעה ועבר ובירך איזו ברכה, אם
מסר את מתו לכתפים, או שהוא בעיר אחרת, עונים אחריו אמן, אף על פי שלכתחלה לא היה
לו לברך. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' ז' עמ' קיט]
ה יש אומרים שמותר לאונן לשמוע ברכת
חבירו ולכוין לצאת בברכה זו ידי חובתו. ויש חולקים ואומרים דגם בזה האונן אסור.
שמאחר ויוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, האונן נחשב כמברך, והרי אסור לאונן לברך.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף ה עמוד קכ]
ו אם הדבר אפשרי, נכון שלא יודיעו
לקרובים על הפטירה מיד בבוקר, אלא לאחר שיתפללו ויקראו קריאת שמע. והוא שאין מוטל
עליהם להתעסק בקבורה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף ו עמוד
קכ. חמודי דניאל הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שמא סק"ח].
ז אונן אסור לו לאכול בשר ולשתות יין,
אפילו אם יש מי שיטפל בקבורת המת. ובשר עוף הרי הוא בכלל האיסור. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף ז עמוד קכ]
ח יש אומרים ששאר משקאות חריפים [שכר]
אינם בכלל איסור שתיית יין. ויש שמחמירים בזה, ומכל מקום גם המקילין בזה לא ישתו
מהם אלא מעט, באופן שיהיה ברור שלא יבואו ח"ו לידי שכרות [או שמחה].
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז' ס"ח עמ' קכב]
ט מי שהיה אוכל בשר ושותה יין, ובאמצע
סעודתו הודיעו לו שאמו מתה ונעשה אונן, יש אומרים שרשאי לסיים סעודתו בבשר ויין,
דכיון שהתחיל בסעודתו בהיתר, רשאי להמשיך. ויש אומרים שצריך להפסיק מלאכול בשר.
ורק אם היתה לו חתיכת בשר בפיו בשעה שמתה אמו, אינו צריך לפלוט. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף ט עמוד קכב]
י מרק שנתבשל בו בשר, יש אומרים שמותר
לאונן לשתות המרק, אף שיש בו טעם של הבשר. ויש חולקים ואוסרים גם ברוטב של בשר,
כדי שלא ימשך אחר תענוגות. וכן עיקר. אבל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר בת יומא, ואין
בשר בתבשיל עצמו, מותר לאונן לאכול, ואפילו לכתחלה מותר לבשל בקדרת בשר בת יומא
ולאכול מהתבשיל. [שם עמ' קכב].
יא אונן הרוצה להחמיר על עצמו ולקרות
קריאת שמע, אינו רשאי להחמיר, וכל שכן שאין לו לברך כל שאר ברכות. ואפילו אם מסר
את מתו לחברא קדישא על מנת שיטפלו בקבורתו, אין לו לברך. ומכל מקום המחמיר על עצמו
וקורא קריאת שמע כשמסר את מתו לחברא קדישא, אין מוחין בידו. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סי' ז' עמוד קכד. שהרי בירושלמי אמרו ב' טעמים לפטור את האונן
מהמצוות, כדי שיהיה פנוי לטפל בקבורת המת. וגם משום לועג לרש. ואמרו שם דנפקא מינה
במסר מתו לכתפים. וכתבו הפוסקים שיש לחוש לב' הטעמים, ולכן גם כשמסר מתו לכתפים
אין לו לברך, משום סב"ל. וכן דעת הלבוש, בית דוד, מהרש"ל, ב"ח,
שלחן גבוה, בני ציון, בית יהודה. יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' לג. וכל זה
דלא כמ"ש בחיים וחסד פנחסי שהאונן "חייב" להתפלל ולברך. ואיך לא
חשש לסב"ל. ומה שכתב כן בשם מרן אאמו"ר, הנה העלים עיניו במכוון ממה
שכתבנו עדות בשמו בילקוט יוסף הנז'].
יב בחוץ לארץ, במקומות שאין מאשרים את
קבורת הנפטר אלא לאחר ג' ימים מהפטירה, אין לנהוג כל דיני אנינות בכל ג' הימים,
אלא עד שיגיע הזמן שיכול לטפל בהלויית וקבורת המת, וחייבים בכל המצוות כולן, ורק
לענין תפילין לא יניחן ביום הראשון. [ילקו"י אבלות מהדורת שנת תשמ"ט
עמוד רלו, ובמהדורת תשס"ד סי' ז' סי"ב עמוד קכח. יביע אומר ח"ד
חיו"ד סי' כח]
יג מי שקיבל מברק שאחיו נפטר בצרפת, וחכם
אחד הורה לו להתחיל להתאבל מיד, וכעבור ששה ימים קיבל מברק שנתברר שאחיו נקבר רק
לאחר ג' ימים מפטירתו, אין צריך לישב עוד ג' ימים באבלות. ואמנם לכתחלה כשמתקבל
מברק שאחיו נפטר, וידוע שבאותו מקום אין קוברים אלא לאחר מ"ח שעות, או ג'
ימים, לא יתחיל להתאבל אלא לאחר קבורה. ומכל מקום לא יניח תפילין ביום קבלת המברק.
ואם אין ידוע מנהג מקום הפטירה, אם יש לו הפסד ממון על ידי שיתאבל מיד, יוכל לגמור
עסקו וימכור חנותו ואחר כך יתאבל, ואם לאו יתאבל מיד. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ז' סעיף יג עמוד קכט]
יד קרובי משפחה המתלווים להביא את ארון
המת לקבורה בארץ, שיש להם להמנע מלאכול ארוחה בשרית ושתיית יין בכל מהלך הטיסה
הנמשכת מספר שעות. וינהגו כל דיני אנינות בזמן הטיסה. אך הקרובים הנשארים בחוץ
לארץ מתאבלים מיד עם פרידתם בהטסת המטוס, אלא אם כן ממשיכים לטפל ולארגן את סדרי
ההלוייה דרך הטלפון וכדומה, עם אנשי ארץ ישראל. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ז' סעיף יד עמוד קכט]
טו מי שנודע לו מפטירת קרובו באחד מאמצעי
התקשורת, והוא במדינה אחרת, ואין בדעתו לנסוע למקום הקבורה, יש אומרים שאינו נוהג
דיני אבלות אלא עד אחרי שישער או יברר את זמן הקבורה. ויש אומרים שדיני אבלות חלים
עליו מיד עם השמועה. ולכן כאשר השמועה היא בערב חג, ישב מעט קודם החג, והחג מוציאו
מגזרת שבעה. ואם הקבורה תהיה בארה"ב אחרי הצהרים, ובארץ ישראל כבר נכנס החג,
אפילו הכי כיון שישב שעה אחת קודם הרגל, יוצא מידי גזרת שבעה, דהלכה כדברי המיקל
באבל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף טו, עמוד קל]
טז אונן שעבר וקרא קריאת שמע בזמן שהיה
אונן, ועבר זמן אנינותו טרם שעבר זמן קריאת שמע, יש אומרים שחייב לחזור ולקרוא
קריאת שמע, ויש חולקים. ונכון שיחזור ויקרא קריאת שמע שנית. אך לא יחזור לברך
ברכות קריאת שמע [אם עבר ובירכם בזמן שהיה אונן]. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשמ"ט עמוד נא, ובמהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף טז, עמוד קל, וקמא]
יז אף על פי שהאונן פטור מן המצוות, וגם
אם רוצה להחמיר על עצמו ולברך או לקרוא קריאת שמע, אינו רשאי להחמיר על עצמו, מכל
מקום לגבי קדיש בעת ההלוייה, המנהג הוא שהאונן אומר קדיש, כיון שהוא לעילוי נשמת
הנפטר. ונהגו שהאונן אומר קדיש עם אחד מהקהל. אך אם אין אחר שיאמר עם האונן את
הקדיש, יאמר הקדיש לבדו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נח, ובמהדורת
תשס"ד סימן ז' סעיף יז עמוד קלג]
יח אונן שמתו מוטל לפניו חייב במצות מורא,
בדברים שהם בשב ואל תעשה, כגון שלא להזכיר את שמו, או שלא לחלוק עליו, או שלא לישב
במקום המיוחד לאביו, וכל כיוצא בזה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז'
סעיף יח עמוד קלו]
יט אונן שאכל ושבע ונקבר המת קודם העיכול,
אין לו לברך ברכת המזון לאחר הקבורה, ד"ספק ברכות להקל". ומכל מקום טוב
שיכוין לצאת בברכת המזון של סעודת הבראה. וכן אונן שהוצרך לנקביו בעת שהיה אונן,
והמת נקבר תוך שיעור שבעים ושתים דקות, אין לו לברך "אשר יצר".
[ילקו"י אבלות מהדו' תשמ"ט עמ' נא, ובמהדו' תשס"ד סי' ז' עמ' קמ]
כ אונן קטן פחות מי"ג שנה, מותר
בקריאת שמע ובתפלה, ומותר בבשר ויין. [ואפילו אם הוא יחיד בבית מותר לו להאכיל בשר
לקטן, ואין אנו חוששין שמא גם האונן הגדול יאכל מהבשר]. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ז' סעיף כא עמוד קמב]
כא מי שמת לו מת בשבת או ביום טוב, או
שקרובו נפטר ביום שישי וטרם נקבר, אינו נוהג דיני אנינות בשבת, וחייב בכל המצוות
כולן, ויתפלל כרגיל. ויכול לומר קדיש בשבת. ומותר באכילת בשר ושתיית יין, ומברך על
המאכל תחילה וסוף, ומקדש בלילה וביום, ויכול להוציא ידי חובת קידוש את בני ביתו.
[אך אסור בתשמיש המיטה]. ומותר ללכת לבית הכנסת להתפלל, אלא שראוי לו שימנע מלעלות
להיות שליח ציבור, או לקרוא בתורה, אלא אם כן אין שם שליח ציבור אחר. [ואם הוא
שליח צבור קבוע הקורא בתורה בבית כנסת זה, ואם יתפלל שם ולא יקרא בתורה, יהיה כמי
שמראה אבלות בפרהסיא בשבת, יש להקל שיקרא בתורה בשבת]. ובמוצאי שבת יקדים להתפלל
ערבית מבעוד יום, מפלג המנחה, ויבדיל על הכוס אחר התפלה, אך כמובן לא יברך על
בשמים ונר [שהרי טרם יצאה שבת]. ואם לא הבדיל ויצא השבת, רשאי לאכול ולשתות בלי
הבדלה. ואם המת נקבר במוצאי שבת יתפלל ערבית ויבדיל אחר הקבורה. ואם נקבר ביום ראשון,
יבדיל אחר הקבורה, אפילו אם טעם קודם. [ילקו"י אבלות מהדורת שנת תשמ"ט
עמוד קעא, ובמהדורת שנת תשס"ד סימן ז' סעיף כב עמוד קמד. יביע אומר ח"ט
חיו"ד סימן מה עמוד שמט]
כב אונן ששמע הבדלה מאיש אחר במוצאי שבת,
ונתכוין לצאת ידי חובה, והמברך גם כיון להוציאו, יצא ידי חובתו, ואחר הקבורה אינו
צריך לחזור ולהבדיל. [והוא מפני שכיום יש חברא קדישא המטפלת בקבורת המת].
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף כג עמוד קמה]
כג לאחר קבורה רשאי לברך ברכות השחר במשך
כל היום, לרבות ברכות התורה. ואם נזכר בערב לאחר תפילת ערבית, יברך ברכות השחר חוץ
מברכות התורה, שכבר יצא ידי חובתו בברכת אהבת עולם שלפני קריאת שמע של ערבית.
[ילקו"י אבלות סי' ז' סעיף כד עמ' קמו]
כד מי שמת לו מת, ונודע לו לפני שהספיק
להתפלל שחרית ולהניח תפילין, אין לו להתפלל שחרית, ולא להניח תפילין באותו יום,
וגם לאחר קבורה לא יניחו תפילין. ולמחרת יניחו תפילין אחר הנץ החמה. ואם נפטר ביום
ראשון, ונקבר למחרת יום פטירתו, נכון להחמיר להניח תפילין ביום הקבורה בצינעא, אבל
לא יברך עליהם משום דספק ברכות להקל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ'
נג, ובמהדורת תשס"ד סי' ז' סעיף כה, עמ' קנ]
כה היה יושב ועושה מלאכה האסורה לאבל,
ובאו ואמרו לו מת אביו או אמו, או אחד מקרוביו, פוסק ואפילו באמצע. ואמנם היושב
אצל הספר להסתפר, ובאו והודיעו לו שאחד מקרוביו מת, מותר לו להמשיך להסתפר, והקילו
בזה משום גדול כבוד הבריות, אך לגבי שאר מלאכות לא הקילו. וגם כשהיה יושב ומסתפר
לא התירו אלא בהתחיל להסתפר ממש, אבל אם רק הניחו עליו את הבד כדי לספרו, או שישב
אצל הספר להסתפר, אין לו להסתפר. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נד,
ובמהדורת תשס"ד סי' ז' עמ' קנ]
כו מי שהיה עומד בתפלת שמונה עשרה, ומת
אביו או אמו או אחד משאר קרוביו שחייב לשבת עליהם שבעה, לכתחלה אין להודיעו על
הפטירה באמצע תפלת שמונה עשרה, אך אם עברו והודיעו לו באמצע תפלת שמונה עשרה, לא
יפסיק באמצע, אלא יסיים תפלתו. וכן מי שעדיין לא התפלל שחרית, אין למהר להודיעו על
פטירת קרובו, אלא אחר שיסיים התפלה. וכל שכן שאין להודיעו באמצע תפלת שמונה עשרה.
[ילקו"י אבלות מהדורת שנת תשמ"ט עמוד נד, ובמהדורת תשס"ד סימן ז'
סעיף כז עמוד קנא]
כז מי שהיה מברך ברכת המזון, ובאמצע
הברכות נודע לו שאחד משבעה קרובים שלו נפטר, ימשיך לברך ברכת המזון, ולא יפסיק
באמצע. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' עמוד קנו]
כח אין האונן מצטרף למנין, ואינו נושא את
כפיו. ולכן בלויה אם אין שם עשרה אנשים גדולים מלבד האונן, אין לאונן לומר קדיש.
אבל אם המת נמסר לחברא קדישא והם המטפלים בכל עניני הקבורה וההלויה, רשאי האונן
לומר קדיש אף שאין מנין בלעדיו. ואף על פי שהחמרנו לענין ברכות ותפלה שאין לאונן
להתפלל ולברך גם כשמסר את מתו לחברא קדישא, מכל מקום לענין קדיש שאין בזה חשש ברכה
לבטלה, יש להקל לצרף את האונן באופן הנ"ל למנין. ולאחר הקבורה האבל מצטרף
למנין לכל הדעות. [שם עמ' קנז]
כט מי שמת לו מת [משבעה קרובים שחייב
להתאבל עליהם] במוצאי שבת, ולא התפלל ערבית, והמת נקבר למחרת אחר חצות, אינו יכול
להתפלל שחרית, ויתפלל מנחה. ואין צריך להתפלל מנחה שתים לתשלומי שחרית, מאחר שבזמן
תפלת שחרית היה פטור מחיוב תפלה. ואם דעתו מיושבת עליו ויכול לכוין בתפלה, רשאי
להתפלל מנחה שתים וקודם התפלה השניה יאמר שהוא מתפלל בתנאי דנדבה. ויש אומרים שאם
מת לו מת ביום אחר שהגיע זמן שחרית, ונקבר סמוך למנחה, צריך להשלים תשלומין לתפלת
שחרית, מאחר שבשעה שהאיר היום עדיין לא חלה עליו אנינות, ונתחייב כבר בתפלה,
וממילא חייב להתפלל תשלומין. וגם בזה הדבר תלוי אם דעתו מיושבת עליו, שאם יכול
לכוין בתפלה אין הכי נמי יאמר תנאי של נדבה, ויתפלל תשלומין. [ילקו"י שם סי'
ז' עמוד קנז]
ל אם המת נפטר ונקבר בראש חודש, יכול
האבל להתפלל מוסף אפילו אחר שבע שעות מהזריחה, שהרי תפלת מוסף כל היום זמנה.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז' עמו' קנט]
לא אף שהאונן פטור מכל מצוות עשה האמורות
בתורה, מכל מקום אינו פטור ממצות לא תעשה, ואפילו מאיסורי דרבנן, ולכן נוטל ידיו
בשחרית, ולסעודה אם אוכל פת כשיעור, אבל לא יברך על הנטילה. [וגם לא יברך המוציא].
וכן אונן שנצרך לנקביו, צריך אחר כך ליטול ידיו, אבל לא יברך "אשר יצר".
וכן אונן שאכל בשר קודם שנעשה לאונן, צריך להמתין שש שעות עד אכילת מאכלי חלב, וכל
כיוצא בזה. [ילקו"י אבלות סי' ז' עמו' קס]
לב יש מי שאומר שאם האונן הוצרך לנקביו,
צריך לברך אשר יצר אחר הקבורה, אפילו אחר כמה שעות, אך אין הלכה כדבריו. ויתרה
מזאת כבר נתבאר לעיל, דאפילו אם המת נקבר תוך שיעור מהלך פרסה משעה שהאונן עשה
צרכיו, אין לו לברך אשר יצר. [שם עמ' קסב]
לג אונן אסור ברחיצה, סיכה, שאילת שלום,
תספורת, ומלאכה, [אפילו קודם הקבורה]. וכן אסור לו להחליף את בגדיו לבגדים
מכובסים. וכן מנהג ירושלים להחמיר בזה. ולכן קודם שיודיעו לאונן על הפטירה, יאמרו
לו שמצב החולה מסוכן, ועדיף שיסתפר ויתרחץ, ויחליף את בגדיו, דמאחר שעדיין לא נודע
לו מהפטירה, מותר לו להסתפר, ולהתרחץ, ולהחליף את בגדיו לבגדים מכובסים, ולהתפלל
שחרית, ולברך. ואם כבר נודע לו שמת אחד מקרוביו, ובגדיו ספוגים בזיעה ויש כאן כבוד
הבריות, יתן את הבגד המכובס שלו לאחֵר שילבשנו שעה או יותר, ואחר כך ילבשנו הוא.
[ורשאי לנקות את גופו בממחטות לחות, אבל לא להתרחץ]. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשמ"ט עמ' נז, ובמהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף לד עמוד קסב]
לד מי שמת לו אחד מקרוביו, והוא לבוש בבגד
חדש ויקר, וחס עליו שלא לקורעו, יש אומרים שמותר לו להחליף את הבגד החדש וללבוש
בגד אחר מכובס כדי לקורעו, ואין בזה איסור משום לבישת בגד מכובס, אחר שכוונתו
לקורעו, ואין בו כדי ליהנות מהכיבוס, אלא שיהיה לו בגד לקריעה. והנכון שיתן הבגד
המכובס לאחֵר שילבשנו חצי שעה, ואז יוכל להחליף בגדו לאותו בגד כדי לקורעו, או
שילכלך הבגד על קרקע עולם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז' עמ' קסו.
וע"ע במנחת יצחק ח"י סי' מד, וציץ אליעזר חלק יג סי' סא]
לה אסור לאונן לשבת על גבי כסא וספסל, אלא
יושב על הארץ כדרך שיושב בימי השבעה. אולם כאשר הוא מטפל בעניני הקבורה, מותר לו
לישב על כסא, כדי שלא יבוא להמנע מטיפול בקבורת המת ובהלוייה. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף לו עמוד קסו]
לו כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ נעליו,
כדי שיוכל ללכת ולהשתדל ולמהר בקבורתו, וכן מותר לו לנסוע באוטובוס וכיוצא בזה,
ולשבת באוטובוס, אך לא יברך תפלת הדרך, אף אם נוסע שעה וחומש. ואם מסר את המת לידי
החברא קדישא והם מטפלים בקבורת המת, יש אומרים שיכול לברך תפלת הדרך בהזכרת שם ה',
אם נוסע מעיר לעיר שעה וחומש. ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשמ"ט עמ' נח, ובמהדורת תשס"ד סי' ז' עמוד קסו]
לז מי שיושב שבעה על אחד מקרוביו, ובאמצע
השבעה נעשה אונן, בזמן הזה שיש נעלי בד נוחים, אפשר שאסור לו לנעול מנעלי עור
באמצע השבעה, שהרי יכול ללכת ולטפל בקבורת מתו גם כשהוא נעול במנעלים אלה. וכן
הדין בזה במי שנעשה אונן בתשעה באב, שאין לו לנעול מנעלי עור כדי לטפל בקבורת המת.
[ילקו"י אבלות סי' ז' עמ' קסז]
לח אם הבן תלמיד חכם שרבים צריכים לו,
ודורש לרבים בעודו אונן לכבוד אביו ואמו בדברי מוסר, יש לו על מה לסמוך, שיש נחת
רוח לנפטר במה שבנו דורש. [שם סל"ט עמ' קסז]
לט מי שציוה לפני פטירתו לאחד מבניו שהוא
דוקא יטפל בקבורתו, ושאר בניו לא יטפלו בקבורתו, עם כל זה יש לכל הקרובים דין אונן
שאסורים באכילת בשר ושתיית יין, ואסורים לברך ולהתפלל, כיון שאין דעתם פנויה.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף מ]
מ אונן שיש לו למול את בנו, צריך שיקבור
את מתו קודם המילה, שאם לא כן לא יוכל לברך להכניסו וכו', שהאונן אינו יכול לברך
שום ברכה. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' ז' עמ' קסז]
מא סופר שבעודו אונן כתב תפילין, יש
להכשיר תפילין אלו, ואין לפוסלם משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף מב, עמו' קסח]
מב מי שהטיל ציציות בטליתו בשעה שהיה אונן
[קודם שנקבר מתו], הטלית כשרה, ואין צריך להסיר הציציות ולתלותם בטלית מחדש.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' עמ' קסח]
מג אונן, אף שהוא פטור מן המצוות, אינו
צריך לפשוט הטלית קטן מעליו, ואף מותר לו ללבוש בבוקר את הטלית קטן כהרגלו. [ובלי
ברכה]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נ' בהערה ד"ה ואגב,
ובמהדורת תשס"ד סי' ז' סע' מד עמוד קסט]
מד אונן שגר בסמוך לבית הכנסת ושומע קדיש
או קדושה, אינו חייב לעזוב את המקום, אף שאינו עונה עמהם. ואונן שמסר מתו לחברא
קדישא מצטרף למנין כדי לומר קדיש. ואונן בר"ח אומר הלל אחר הקבורה כל שעות
היום. [שם מהדו' תשס"ד סי' ז' סעיף מה, עמ' קע]
מה אונן הנמצא בבית הכנסת, אינו פוטר את
הצבור מלומר וידוי, אבל אם מתפללים בבית האונן, אין לומר וידוי כלל. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף מו עמוד קע]
מו תינוק שמת בתוך שלשים יום ללידתו, מאחר
ואין הקרובים יושבים עליו שבעה, אין נוהג גם דיני אנינות לפוטרם מן המצוות.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף מז עמוד קע]
מז תינוק שנולד לתשעה חודשים, ומחמת מחלה
חיברוהו למכונת הנשמה מיד עם לידתו, ולא היה נושם בלא חיבור זה, אף אם חי יותר
משלשים יום, אין מתאבלים עליו. אבל אם היה חולה רוב ככל הזמן, אבל היו זמנים
שניתקו אותו ממכונת ההנשמה ונשם בכוחות עצמו, אם מת אחר שלשים יום ללידתו מתאבלים
עליו.
מח כל מי שאין מתאבלים עליו, אין נוהגים
עליו דיני אנינות, ולכן פורקי עול שאינם שומרי תורה ומצוות בזדון, ובעוה"ר
כופרים בהשי"ת ובתורה הקדושה, ואינם בגדר תינוק שנשבה לבין הגויים, או שהיו
נשואים לגוי [או גויה] ולא רצו לגיירם, וכל כיוצא בזה, שאין יושבים עליהם שבעה, כך
אין נוהגים בהם דין אנינות. [ילקו"י אבלות סימן ז' עמוד קעא]
מט המאבד עצמו לדעת, אף אם הוא באופן שאין
מתאבלים עליו [ראה להלן דין המאבד עצמו לדעת] מכל מקום נעשים אונן עליו, לענין
שאסורים בבשר ויין ובשאר דברים. ולענין קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות, יש אומרים
שאין לגביו דין אונן, ורשאים הקרובים להתפלל ולברך וכו'. ויש חולקים ואומרים שגם
במאבד עצמו לדעת אין לאונן להתפלל ולברך. ורק אם מתפלל ומברך אין מוחין בידו [ככל
אונן]. ועל כל פנים במאבד עצמו לדעת שיש לתלות שחזר בו ברגע האחרון והצטער על
מעשיו, ולכן יושבים עליו שבעה, בזה נוהג בו דין אנינות ככל מת אחר. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף מט עמוד קעא]
נ חתן שמת אביו, או שמתה אמה של הכלה,
אחר החופה, לכתחלה אין להודיעו על כך, אבל אם נודע לו הדבר, אף על פי שאינו נוהג
אבלות אלא עד אחר שבעת ימי המשתה, מכל מקום נוהג בו דין אנינות, עד הקבורה, ואסור
בבשר ויין ובתשמיש המטה. [והתירו לו רק בעילת מצוה]. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ז' עמוד קעב]. ואם אביו של חתן או אמו נפטרו בבוקר יום החתונה,
מכניסים את החתן והכלה לחופה, ואחר כך קוברים את המת, ואחר שהחתן יסיים שבעת ימי
המשתה ינהג שבעת ימי אבלות. [הוראת מרן אאמו"ר שלי'].
נא מיד לאחר שסתמו את הגולל דהיינו
שהשליכו עפר על המת, האבלים יוצאים מגדר אונן, וחלים עליהם דיני אבל. ולכן אם
עדיין לא עבר זמן קריאת שמע ותפלה, יקראו קריאת שמע ויתפללו, ואם עברו ד' שעות
מהזריחה, יברכו ברכות השחר וברכות התורה, ברוך שאמר וכו' עד סוף ישתבח, יקראו
קריאת שמע ותפלת העמידה. ואם עבר חצות היום, אין יכולים להתפלל שחרית.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף נא עמוד קעב]
נב מאחר שהאבל אסור במלאכה, לכן בעל מפעל
או תחנת דלק וכדו', שקשה להם לסגור את המפעל לכל שבעת ימי האבל, ימכור את העסק
לשותף, או לכל אדם אחר, על ידי קנין ושטר, קודם הפטירה בהיות החולה גוסס, וכך
המפעל יוכל להמשיך לעבוד גם בשבעת ימי האבל. ובדיעבד ניתן לעשות את המכירה גם לאחר
הפטירה קודם הקבורה, אבל לא לאחר הקבורה. אבל לא ימכור לאשתו. ואם לא נודע לו
מהאבלות, ולאשתו נודע, מותר לה לפתוח החנות ולהסתחר. [בית דוד. כל בו עמ' שכב אות
ז. שד"ח מע' אבלות אות ז]. ואם יש לו פועלים ויש לו הפסד ראה להלן.
[ילקו"י אבלות תשס"ד עמוד קעג ועמוד שנא. וכ"כ בתשובה מאהבה,
שהמנהג שהאונן מוחל לחבירו השותפות בקנין סודר, כדי שהשותף יוכל להמשיך לעסוק
בחנות. ואמנם בחת"ס החמיר באונן, אך הלכה כדברי המיקל באבל. וראה בשו"ת
יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים חיו"ד דף שכח טור ב']
נג אונן החפץ ליתן צדקה בעת ההלוייה, או
קודם לכן, רשאי לעשות כן, אך יתן בדעתו שהצדקה היא לעילוי נשמת הנפטר.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף נג עמוד קעג]
נד אין האונן כהן נושא את כפיו, ואפילו אם
אין שם כהן אלא הוא, דלא גרע מאבל שאינו נושא את כפיו. ומכל מקום אם עלה אינו
יורד. ואונן ביום טוב, אם קובר את מתו לאחר יום טוב, יש אומרים דמאחר שאינו שרוי
בשמחה אינו נושא כפיו, ויש חולקים ואומרים דמאחר שאינו קובר את המת ביום טוב [על
ידי גויים], לא חלים עליו דיני אנינות ונושא כפיו. ולכולי עלמא אם עלה לא ירד.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז' עמו' קעד, ובמילואים]
נה אונן פטור מקריאת שמע שעל המטה, ואינו
יכול לברך ברכת המפיל. אולם אונן הרוצה להחמיר על עצמו ולברך ברכת המפיל [כשישן
קודם חצות, והקבורה רק למחרת] אם מסר את מתו לכתפים, אין מוחין בידו. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף נה עמוד קעה]
דיני אונן במועדי וזמני השנה
נו מי שמת לו מת ביום טוב, ישתדל מאד שלא
לבוא לידי בכי משום שמחת יום טוב, אך אם דעתו לקוברו על ידי גוי, יש אומרים דמאחר
וחלים עליו דיני אנינות, פטור ממצות שמחת יום טוב, ורשאי לבכות. ולדינא אין לסמוך
על זה, ואין לבכות כלל ביום טוב. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' ז' עמ'
קעו, והסיום ע"פ המבואר בשו"ת יביע אומר לדחות דברי העמודי אור]
נז אונן ביום טוב, [באופן שהקבורה נעשית
אחר יום טוב] יש לו לישב ליד השלחן בעת שאוכל ושותה, ומותר בבשר וביין. וינהג כמו
באבל בתוך שבעה ימי אבלות. ויכול לומר הקידוש בליל יום טוב, עם ברכת שהחיינו.
ולשורר מעט משירי יום טוב. ואם היום טוב חל בשבת מותר שיאמר שלום עליכם ואשת חיל.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז' עמוד קעז]
נח אונן במוצאי יום טוב, אינו יכול
להבדיל, ואם המת נקבר רק למחרת, יש אומרים דשוב אין לו תשלומין, ויאכל בלי הבדלה.
ויש חולקים ואומרים שיש לו תשלומין כדין שבת. וכן עיקר. [הנה דעת רוב האחרונים
שאין לו תשלומין. וכך כתבנו בילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ז'
סנ"ח. אולם בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סי' מז) הנזכר שם
מבואר, שיש לו תשלומין, ולכן כן העיקר לדינא כמבואר ביביע אומר]
נט מי שמת לו מת בראש השנה, דינו כדין
אונן ביום טוב, שאם רוצה לקוברו על ידי נכרים דינו כדין אונן לכל דבר. וכל שכן
ביום טוב שני שהוא בעצמו יכול לקוברו, שחלים עליו כל דיני אנינות מליל יום טוב
שני. אבל אם רוצה לדחות את הקבורה לאחר יום טוב, לא חלה עליו אנינות עד מוצאי
הרגל, וכדין שבת. ואונן שתקע בשופר בראש השנה להוציא אחרים ידי חובתם [באופן שקובר
את מתו ביום טוב כנז'], יש אומרים שמוציא אחרים ידי חובתם דמחוייב בדבר קרינן ביה.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף נט עמוד קעח]
ס מת לו מת ביום הכפורים, אין לו דין של
אונן, שמאחר ואינו יכול לקוברו בו ביום, לא חלים על הקרובים דיני אנינות. ולכן אם
האונן משמש בקביעות כשליח צבור ביום הכפורים, רשאי להמשיך בתפלתו. ואמנם אם מחשיך
על התחום ביום הכפורים כדי לקוברו בלילה, חלה עליו אנינות, ופטור ממצות עשה
דאורייתא ודרבנן, אבל חייב בכל חמשה עינויים, אף שקשה לו לילך בלא נעילת הסנדל.
[ילקו"י אבלות סי' ז עמו' קעט]
סא אונן ביום טוב ראשון של סוכות, אם רוצה
לקוברו על ידי נכרים דינו כדין אונן לכל דבר, ופטור מכל המצוות [ראה להלן לענין
סוכה]. וכל שכן ביום טוב שני שהוא בעצמו יכול לקוברו, שחלים עליו כל דיני אנינות
מליל יום טוב שני. אבל אם רוצה לדחות את הקבורה לאחר יום טוב, לא חלה עליו אנינות
עד מוצאי הרגל, וכדין שבת, אלא אם כן צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה,
שאז חל עליו דיני אנינות משעה שמחשיך. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן
ז' סעיף סא עמוד קעט]
סב אף על פי שאין אבילות נוהגת במועד,
אנינות נוהגת בו, שאם מת לו מת בחול המועד אסור בדברים שהאונן אסור בהם, ופטור
ממצות ארבעת המינים, ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולברך. [ואם מברך אין מוחין בידו].
[ילקו"י אבלות שם סימן ז' סעיף סב עמוד קפ]
סג האונן, פטור מן הסוכה ומכל המצוות
האמורות בתורה. [חזון עובדיה על הלכות סוכה]. ואמנם כיום המנהג בארץ ישראל שאין
קוברים את המת ביום טוב סוכות [גם לא על ידי נכרים] ולכן אסור לאונן לאכול מחוץ
לסוכה. אלא אם כן יום טוב חל אחר שבת שאז קוברים על ידי גוי, ויש לו דיני אונן אף
בלילה הראשון. ובחול המועד פטור מלישב בסוכה. [ילקו"י אבלות סי' ז' סעיף סג.
חזו"ע סוכה דיני ישיבה בסוכה. וזה דלא כמ"ש בחיים וחסד [פנחסי] דאונן
פטור מסוכה בליל יו"ט, ותימה שהוא עצמו כתב דבמסר לכתפים "חייב"
להתפלל, ושם לא חשש לסב"ל, וכאן לא חשש לאיסור אכילה חוץ לסוכה, אחר שבזמנינו
באר"י ע"פ רוב אין קוברים ביו"ט].
סד אונן בערב חג הסוכות, אם אין לו מי
שיעשה סוכה, מותר לו לעשות סוכה בעצמו, אך לא ידחה את קבורת המת בשביל זה. [ויכול
לבנות הסוכה קודם הקבורה, אחר שמסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בקבורה]. וכן אם אין
לו מי שיקנה עבורו ד' מינים, יכול ללכת לקנות ד' מינים, בתנאי שלא ידחה את הקבורה
בשל כך. [ילקו"י אבלות תשס"ד סי' ז' סעיף סד עמ' קפ]
סה מי שמת לו מת ביום שמחת תורה שחל בחול,
ואין רוצים לקוברו בו ביום [על ידי נכרים] אין לו דין אונן וחייב בכל המצוות כמו
בשבת, ומותר בדברי תורה, ויכול לעלות לתורה כשאר הצבור, וכנהוג, שאם לא יעלה הוי
כמראה אבילות בפרהסיא. [שם סי' ז סע' סה]
סו האונן בימי החנוכה, פטור מהדלקת נר
חנוכה, אך אשתו או בני ביתו הגדולים מדליקין נר חנוכה בביתו, ויברכו על ההדלקה.
ואם הוא מתגורר לבדו, ידליקו לו אחרים [או הוא עצמו] נר חנוכה לפרסומי ניסא, אך לא
יברכו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נז. ובמהדורת תשס"ד סי' ז'
עמוד קפא. וכ"ה בחזו"ע על הלכות חנוכה, ודלא כמ"ש בזה בספר חיים
וחסד [פנחסי] שימנה שליח וידליק ויברך. והרי השליח בא מכוחו והיאך יוכל לברך.
וכ"כ בנתיבי עם סי' תרע שאם אין לו אשה גם השליח לא יברך, דלא עדיף מגברא
ראתא מחמתיה, והוא לאו בר חיובא]
סז אונן בחנוכה השומע ברכות ההדלקה
שמברכים בביתו [אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו], נחלקו הפוסקים אם עונה אמן או
לא. ואם מסר את מתו לכתפים [לחברא קדישא] רשאי לענות אמן אחר המברך. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף סז עמוד קפג]
סח מי שהיה אונן בליל ראשון של חנוכה, ולא
הדליק נר חנוכה, כשידליק בליל שני נר חנוכה יברך שהחיינו. [ילקו"י שם סי' ז'
סעיף סח]
סט אף על פי שהאונן אסור באכילת בשר
ובשתיית יין, מכל מקום בפורים האונן מותר באכילת בשר ושתיית יין, שאין עשה דאבילות
של יחיד, דוחה עשה דרבים דאורייתא, שמצות שמחה בפורים מדברי קבלה היא, ודברי קבלה
כדברי תורה. ויש אומרים דכל זה ביום, אבל בליל פורים אין לאונן לאכול בשר ולשתות
יין, שאין מצות שמחה בפורים אלא ביום. ויש חולקים ומקילין בזה גם בליל פורים.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ז' עמו' קפד]
ע אונן ששמע מקרא מגילה בזמן אנינותו, יש
אומרים שאינו חייב לחזור ולשמוע מקרא מגילה אחר הקבורה. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ז' סעיף ע עמוד קפה]
עא אונן בליל בדיקת חמץ, ימנה שליח שיבדוק
את החמץ במקומו. ואם השליח דר באותה דירה יברך על הבדיקה שלו, ויכוין לפטור גם את
הבדיקה שבודק בשביל האונן, אך אם אינו דר באותה דירה, יכוין השליח לצאת מברכת
אחרים שבודקים לעצמם, ויבדוק לאונן בלי ברכה. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סי' ז' סעיף עא עמוד קפה, ובס' חיים וחסד טעה בזה וכתב שהשליח יברך על
הבדיקה. וזה אינו, דהברכה על הבדיקה מכח תקנה, והאונן פטור]
עב האונן יבטל את החמץ בליל י"ד, על
ידי שיאמר כל חמירא דאיכא ברשותי וכו'. וכן למחרת בערב פסח יבטל את החמץ בעצמו
בזמן הביעור. וחייב למכור ולבער את החמץ, כדי שלא יעבור על איסור בל יראה ובל
ימצא. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' ז' עמ' קצג]
עג מי שקרובו נעשה אונן בערב פסח בבוקר,
[שנפטר לו אחד משבעה קרובים ועדיין לא נקבר] והאונן טרוד בקבורת המת, יש אומרים
שרשאי חברו למכור את החמץ בעבורו אפילו בלי ידיעתו, דזכין לאדם שלא בפניו. ויש
חולקים ואומרים שאינו רשאי למכור לו את החמץ בלי ידיעתו והסכמתו, דזכין לאדם שלא
בפניו, אבל לא זכין מאדם שלא בפניו. ועל כל פנים אם עבר ומכר את החמץ בלי ידיעתו,
אין החמץ נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד
סימן ז' סעיף עג עמוד קצג]
עד מי שמת לו מת בליל פסח, אם דעתו לקוברו
בלילה על ידי גויים, פטור מכל המצוות הנהוגות בליל פסח. אבל כשדעתו לקוברו למחר,
[דהיינו ביום טוב במשך היום, על ידי גויים], דינו כדין שבת שאין אנינות חלה עליו,
וחייב בכל המצוות הנהוגות בליל פסח, לרבות מצות ההלל וההיסבה. ומכל מקום לא יברך
שום ברכה מהברכות בעצמו, אלא ישמע הברכות מאחרים, לרבות ברכת הקידוש ואכילת מצה
ומרור. וכן ההגדה וההלל טוב ונכון שישמע מפי אחרים, ואם רצה לאמרם בעצמו, רשאי.
[וכשאוכל כרפס צריך שיטול ידיו קודם האכילה, כדין נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה].
ואם קוברו במוצאי יום טוב, לא חל עליו דיני אנינות כלל, וחייב בכל המצוות עם ברכה.
[ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' ז' סע' עד, עמו' קצה]
עה אונן צריך להסב בליל פסח כרגיל, כשדעתו
לקברו למחר על ידי גויים, או ביום טוב שני על ידי ישראל. כיון שכל דבר הצריך היסבה
אם עשאו בלי היסבה לא יצא ידי חובתו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן
ז' סעיף עה עמוד קצו]
עו אונן שמתו מוטל לפניו, שפטור מכל
המצוות שבתורה, ולא ספר ספירת העומר בלילה, יספור ביום בלי ברכה לאחר קבורת המת,
ומכאן ולהבא יספור בברכה. ואם לא ספר גם ביום, יספור מכאן ולהבא בלי ברכה. ואם ספר
בלילה בלי ברכה, או שרואה שישאר באנינותו לילה ויום, כגון שבית הקברות רחוק מן
העיר, וכיוצא בזה, יספור ספירת העומר בלי ברכה בעודו אונן, לאחר שנמסר המת לחברא
קדישא, ויועיל לו לספור בשאר הימים בברכה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט
עמוד נז, ובמהדורת תשס"ד סימן ז' סעיף עו עמוד קצו. וכן הוא בחזון עובדיה על
הלכות יום טוב, דיני ספירת העומר. וזה דלא כמ"ש בזה בספר חיים וחסד, שאף אם
ספר בלא ברכה, לא יספור בשאר הימים, וזה אינו דאיכא כמה ספיקות, ומהני ס"ס
בספה"ע]
עז אונן ששמע ברכת ספירת העומר, והספירה,
מפי השליח צבור, ונתכוין לצאת ידי חובה, וגם השליח צבור נתכוין להוציאו, יש אומרים
דמאחר והאונן פטור מן המצוות לא שייך בו דין שומע כעונה, ויש חולקים. ולכן מכאן
ולהבא יוכל לספור בברכה. אלא שאם נזכר אחר קבורה, אפילו ביום יספור בלי ברכה. [שם
סי' ז עמ' ר'. ואם מהני שומע כעונה בספירת העומר]
עח אונן חייב לצום בתעניות צבור כיון דהוי
בשב ואל תעשה, ואפילו למי שפוטר האונן מנטילת ידים קודם אכילה, בתענית צבור חייב
להתענות. אולם אם על ידי שיתענה ייחלש ולא יוכל לטפל בקבורת המת, פטור מלהתענות.
וכיום שמוסרים את המת לטיפול החברא קדישא, בכל גוונא צריך להתענות. [ילקו"י
אבלות מהדו' תשמ"ט עמ' נג, ותשס"ד עמוד ר']
עט אונן בתשעה באב בזמנינו שלובשים נעלי
בד נוחות, אין לפוטרו מאיסור נעילת הסנדל [של עור] כיון שיכול ללכת לטפל בקבורת
המת גם בנעלי בד שבזמנינו. [שם עמו' רא]
סימן ח - איסור הלנת המת
א מי שנקבע מותו על ידי מומחים, אסור
להתעכב מלקוברו עד למחרת, שכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, שנאמר, כי קבור תקברנו.
ולכן יש להזדרז ולקוברו בו ביום. ומצוה להקדים ולקוברו יפה שעה אחת קודם. אך אם
מלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, או כדי שיבואו קרוביו מחוץ לעיר, או שהיה
תלמיד חכם ומורה הוראה רב ומורה צדק, ורוצים לדחות את ההלוייה למחרת כדי שיתאספו
הרבה אנשים לכבודו, מותר. אבל אם יכולים בני המשפחה להגיע בעוד לילה להלויה, יש
לעשות השתדלות גדולה בכל עוז שלא להלין את המת. ואף אם אשתו מתעקשת לקוברו רק למחרת,
אין להתחשב בדעתה, ויש להסביר לה שהדבר מזיק לנשמת הנפטר, שידבקו בו כוחות הטומאה,
והזריזות בזה מצילתו מרדת שחת. ובירושלים הקפידו מאד משנים קדמוניות עד היום,
להזהר יותר שלא להלין את המת כלל. ובפרט שלדעת הרמב"ן בארץ ישראל יש לאו
מיוחד "ולא תטמא את אדמתך". [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד
עב, ובמהדורת תשס"ד סי' ח' ס"א עמוד רא]
ב עיקר הטעם שהתורה אסרה להלין את המת
הוא משום כבוד האדם. [מלבד הטעמים על פי הסוד], ולכן יש אומרים שאין איסור בל תלין
בקבורת נפל. ועל כל פנים יש לוודות שבית החולים יקברו את הנפל, ולא ישליכוהו.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ח' ס"ב עמ' רב]
ג אם מת בתחלת הלילה, ומלינו מקצת הלילה,
וקוברו בלילה, אין בזה איסור הלנת המת. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן
ח' סעיף ג עמוד רג]
ד יש מי שאומר שאם מת ביום, ושקעה עליו
החמה, הרי זה עובר בבל תלין, אף שעדיין לא עלה עמוד השחר. ויש חולקים ואומרים
שאינו עובר בבל תלין עד שיעלה עמוד השחר. ולכן יש להשתדל לקבור את המת קודם
השקיעה, והמספידים יקצרו בדבריהם, כדי שלא יעברו על איסור בל תלין לחד מאן דאמר.
ואמנם אם התעכבו מלקוברו לצורך כבוד המת, אינו עובר בבל תלין לכולי עלמא.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ח' סעיף ד עמו' רג]
ו גופת נפטר הנמצאת בידי האויבים,
ודורשים עליה סך גדול כדי להביאו לקבורה, יש להתייעץ עם מורה הוראה, כי פעמים שאין
להוציא ממון הרבה כדי להביא נפטר לקבורה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד
סימן ח' סעיף ו' עמוד רד]
ז אף אם הנפטר ציוה לפני מותו שלא
יקברוהו אלא אחר שילינו אותו, אין לחוש לצוואה זו, וחייבים לקוברו מיד, שאם לא כן
יהיה לנשמתו צער גדול. וכן אם ציוה שלא לקוברו אלא אחר עשרים וארבע שעות, אין
לשמוע לו. ואין להתחשב בטענת האומרים שיש להתעכב מלקבור את המת שמא עדיין הוא חי.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ח' עמוד רד]
ח אם נפטר בליל שישי, אין להשהות את
הקבורה עד למחרת אחר חצות, (כדי לפוטרו מחיבוט הקבר), אלא יזדרזו לקיים מצות קבורה
באותה לילה. שאין זה כבודו של מת. ואם מת בערב שבת ואין שהות לקוברו טרם כניסת
השבת, מחשש לחילול שבת, ליכא איסור בל תלין. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט
עמוד עג, ובמהדורת תשס"ד סימן ח' סעיף ח עמוד רה]
ט היכא דאפשר מצוה לשמור את המת, ולהעמיד
ליד הנפטר מי שיקראו תהלים וכדו', ולא להשאירו לבד, על מנת להצילו מנזק וביזיון,
וגם משום כבודו של הנפטר, שלא ייראה שעזבוהו ככלי שאין בו חפץ. וגם על פי הסוד
הנפטר צריך שמירה מפני המזיקים [רוחות טומאה] שרוצים לחדור אליו. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ח' סעיף ט עמוד רו]
י יש נוהגים לקרוא תהלים סביב הנפטר,
אפילו בלילה קודם חצות, עד הקבורה, מפני שהשעה צריכה להגן עליו מהחיצוניים. וכן
רשאי השומר לקרוא משניות ותפלות שהובאו בספרים, לעילוי נשמת הנפטר. ויקפידו שלא
לדבר דברים בטלים ליד הנפטר. וכן שלא לאכול ולשתות או לעשן ליד הנפטר.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עד, ובתשס"ד סי' ח]
יא אין לאונן לקרוא תהלים ליד מטת הנפטר,
שהרי האונן אסור בלימוד תורה. ואף אם אין שם מי שיקרא תהלים אלא הוא, אין לו לקרוא
תהלים, אף אם מסר את מתו לחברא קדישא שיטפלו בכל עניני הקבורה וההלוייה. ואמנם
יכול לקרוא לשמירת המת פרקים יט, עט, וקלז, שהם פרקים של צער. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סימן ח' עמוד רז]
יב אם הנפטר נמצא בחדר קירור, או בארון
סגור, על פי הפשט אין צריך שמירה, אך על פי הסוד היכא דאפשר גם כשהנפטר נמצא בארון
צריך שמירה. [ילקו"י אבלות, סי' ח' עמו' רז]
יג מותר לקבל שכר עבור שמירת המת, ואין
בזה משום משתכר בדבר שאסור בהנאה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ח'
סעיף יג עמוד רז]
יד הנפטר צריך שמירה גם בשבת ויום טוב, אף
שאי אפשר לקוברו באותה שעה. והמנהג הוא שאם נפטר אדם לבית עולמו ביום שבת, אחר חצי
שעה מזמן הפטירה מורידים אותו עם בגדיו על הארץ, ומכסים אותו בסדין, וכשהוא תחת
הסדין מפשיטים ממנו את בגדיו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ח' סעיף
יד עמוד רח]
טו מת שלא נספד כהלכה לפי כבודו, וכגון
שמיהרו לקוברו בלילה, ולא הגיע הרבה אנשים ללוותו, או שירדו גשמים בעת ההלויה, זהו
סימן יפה למת שנפרעים ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, שיש לו כפרה בכך. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן ח' סעיף טו עמו' רח]
טז יש המצווים לאנשי החברא קדישא לקיים
בהם אחר הפטירה כעין ד' מיתות בית דין, ויש לקיים דברי צוואתו כפי הנהוג, דהיינו
שיגביהו את הנפטר [בחדר הטהרה] ג' טפחים, ויעזבוהו בנחת כדי שיפול לארץ, והרי זה
כעין סקילה. וכן מטפטפין עופרת חמה או שעוה, לתוך פיו, שהוא כנגד שריפה, וכן כיוצא
בזה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ח' עמו' רט]
סימן ט - דיני קריעה
א מי שמת לו מת והוא מהמתים שצריך להתאבל
עליהם, [אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו] חייב לקרוע עליו, ומברך בעת
הקריעה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. ואמנם אין הברכה קשורה לקריעה,
כי הברכה מעיקרא היא על השמועה הרעה ולא על הקריעה. ולכן אם בירך בעת ששמע על
הפטירה, או בעת יציאת הנשמה, קורע אחר כך בלי ברכה. ואף על פי שחיוב הקריעה היא
מדרבנן, מכל מקום צריך ליזהר בה מאד, שהרבה החמירו רבותינו בה, ואמרו, שכל שלא קרע
חייב מיתה בידי שמים ח"ו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נט,
ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף א עמוד רט]
ב הזמן הנכון ביותר לקרוע היה מן הראוי
שיהיה בעת שהקרובים עומדים ליד המת בשעת יציאת הנשמה, שאז אומרים צידוק הדין,
וכשמגיעים לברכת דיין האמת קורעים. אך מחמת ההתרגשות אין רגילים לקרוע באותה שעה,
והמנהג הוא שקורעים לאבלים מיד אחר הקבורה, קודם סעודת הבראה, אחר שכל האבלים
חוזרים מהלוייה. ומכל מקום לכתחלה טוב לנהוג לקרוע בסמוך ליציאת האבלים ההולכים
להלוייה. ונוהגים לברך ברכת דיין האמת בעת הקריעה כנ"ל. [ונכון להנהיג ללכת
להלויה במנעלים של בד, דמאחר שכיום יש נעלי בד נוחים להליכה, אין מניעה לאונן
מלנעול מנעלים אלה בהיותו אונן, קודם הקבורה, כדי שמיד אחר הקבורה נמצא שאינו נעול
במנעל של עור]. [ילקו"י אבלות שם סי' ט' עמו' רי. יחוה דעת ד' סי' נו].
ג צריך שיקרע מעומד, ואם קרע מיושב לא
יצא, וחוזר לקרוע מעומד, אבל לא יברך שוב דיין האמת. והוא הדין בכל אופן שקרע על
המת שלא כהלכתו, שחוזר לקרוע בלי ברכה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד
נט, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף ג עמוד ריב]
ד בעת הקריעה לא ישען על קיר או שולחן.
אבל חולה או זקן מותר להם לסמוך עצמם בעת הקריעה. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ט' סעיף ד עמוד ריב]
ה מקום קריעה הוא לפניו, אבל אם קרע
מלאחריו, או מן הטבור ולמטה, או מן הצדדין, דהיינו תחת אצילי ידיו, או בשרוול, לא
יצא ידי חובת קריעה, וצריך לחזור ולקרוע, אך אין צריך לחזור ולברך. והמנהג הוא
לכתחלה שעל שאר קרובים קורעים מצד ימין, ועל אביו ואמו קורעים מצד שמאל.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נט, ובמהדורת תשס"ד סי' ט' עמו'
ריג]
ו שיעור הקריעה הוא טפח [שמונה
ס"מ], בצידי בית החזה, והיינו בשאר קרובים [בנו ובתו, אחיו ואחותו, ואשתו],
אבל באביו ובאמו קורע בצד שמאל כנגד הלב, עד שיגלה את מקום הלב. [אך אינו צריך
לקרוע הגופיה ולגלות ממש את לבו]. [ילקו"י מהדו' תשמ"ט עמ' נט, ובמהד'
תשס"ד עמוד ריג]
ז על כל המתים אם רצה קורע ביד או בכלי,
אבל על אביו ועל אמו קורע דוקא ביד [אך חותך בשפת הבגד בכלי, כדי שיוכל לקרוע אחר
כך במשיכת היד שיעור טפח]. והמנהג הוא שתחלת הקריעה נעשית על ידי אחר, שבזה האבל
מרגיש עגמת נפש יותר, והמשך הקריעה נעשית על ידי האבל בעצמו. ועל כל המתים קורע
בפנים, שלא בפני אדם. ולכן יש לו להכניס ידיו לפנים וקורע בצינעא. אבל על אביו
ואמו אינו קורע אלא מבחוץ, בפני כל אדם. ועל כל המתים שולל [תופר תפירה לא שווה]
לאחר ז', ומאחה לאחר שלשים, על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום, ואינו מאחה לעולם.
והאשה קורעת בצינעא, ושוללת לאלתר מפני כבודה, על ידי סיכה וכדומה. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' נט, ובמהדורת תשס"ד סי' ט' עמו' ריג ס"ז]
ח אונן צריך לברך ברכת "דיין
האמת" בהזכרת "שם ומלכות", וכמו ששנינו ברכות על שמועות רעות אומר
ברוך דיין האמת, ואף על פי שיש אומרים שהברכה תהיה בלי הזכרת שם ומלכות, כבר פשט
המנהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. והמנהג הוא
שכל אחד מהאבלים מברך לעצמו ברכת דיין האמת, ואין יוצאים ידי חובת הברכה מאחד. אך
אם יש שם אבלים חילוניים שאינם יודעים לברך כהוגן, יברך אחד מהאבלים שיודע לברך
ויאמר להם שהוא מכוין להוציאם ידי חובת הברכה, ושגם הם ישמעו ויתנו בדעתם לצאת ידי
חובת הברכה. [שם סי' ט' סעיף ח]
ט אם שכחו לקרוע, ועבר היום שהמת נקבר
בו, ונזכרו בלילה [שלאחר יום הקבורה], יכולים לקרוע ולברך עד סוף הלילה. וגם אם
קברו את המת ביום אחר, ולא ביום המיתה, או נזכרו אחר הקבורה שלא קרעו, וכבר עבר
היום, אם נזכרו בלילה קורעים בברכה, עד סוף הלילה. אבל אם נזכרו לאחר שעבר יום
הקבורה ולילה שאחריו, יקרעו בלי ברכה כל שהוא בתוך שבעה. [ושאר מנהגי אבלות בודאי
שנוהג כל שבעה]. אבל אם עברו שבעה ולא קרע, שוב אינו קורע, חוץ מאביו ואמו שחייב
לקרוע עליהם לעולם, אפילו לאחר י"ב חודש, ויקרע בלי ברכה. וכל זה שאין צריך
לקרוע על שאר קרוביו, הוא רק בתנאי ששמע תוך שבעה, ובכל זאת לא קרע, אבל אם לא שמע
תוך שבעה, ושמע תוך שלשים, חייב לקרוע. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן
ט' סעיף ט עמוד רטו]
י בעלי תשובה שהוריהם נפטרו לפני כמה
שנים, אם לא קרעו עליהם בזמנו, קורעים אפילו לאחר כמה שנים, אך לא יברכו ברכת דיין
האמת, אף על פי שבזמנו לא בירכו ברכה זו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד
סימן ט' סעיף י עמוד רטז]
יא אף אם האבל מסרב לקרוע, בניגוד לחובת
ההלכה, מכל מקום אפשר ללמדו לברך ברכת "דיין האמת" בשם ומלכות, שאינה
ברכה על הקריעה. [ילקו"י שם סי' ט' סי"א עמ' רטז]
יב מצד הדין היה צריך לקרוע כשרואה את אחד
משבעת קרוביו שהם אבלים [כגון אם חמיו או חמותו נפטרו ואשתו יושבת שבעה, או שאשת
בנו נפטרה, ובנו יושב שבעה וכו']. אך כיום לא נהגו בזה, הן לענין קריעה והן לענין
אבלות. ומכל מקום מי שאינו מחוייב בקריעה אינו יכול להחמיר על עצמו ולברך בעת
שקורע, גם לפי מנהג האשכנזים שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ואף אם הוא בר
חיובא אם יקרה לו ענין של אבילות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט'
סעיף יב, עמוד רטז]
יג העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה
מישראל, מן הידן היה חייב לקרוע. (ראה להלן) ויש אומרים שאם היה עומד ליד המת
בשבת, בשעת יציאת הנשמה, אינו קורע במוצאי שבת, שהואיל ונדחה אצלו, ידחה, וכן ספר
תורה שנשרף בכח הזרוע בשבת, אין לקרוע במוצאי שבת. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשמ"ט עמוד סב, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף י"ג עמוד ריז. יחוה
דעת חלק ד' סימן נו עמוד רפו]
יד ומכל מקום כבר נהגו כיום שמי שעומד אצל
המת בשעת יציאת הנשמה, שאינו קורע, שאם לא כן לא נמצא מי שיעמוד אצל המת, ונמצא מת
יחידי בעוגמת נפש. ואמנם אם אחד מהקרובים שחייב באבלות עומד ליד המת בעת יציאת
הנשמה, הנכון הוא שיקרע אז באותה שעה, ויברך קודם הקריעה ברוך אתה ה' אלהינו מלך
העולם דיין האמת. ואחר כך שוב אינו צריך לקרוע, אחר שכבר קרע בעת יציאת הנשמה. ואם
לא קרעו בעת יציאת הנשמה, טוב לנהוג לקרוע בסמוך ליציאת האבלים ההולכים להלוייה.
ואם לא קרעו קודם ההלויה יקרעו להם מיד לאחר ההלויה, קודם סעודת הבראה.
[ילקו"י אבלות סי' ט' עמו' ריז]
טו המנהג כיום שאין קורעים על אדם כשר,
ואפילו על חכם, אלא אם כן הוא רבו מובהק, שאם לא כן אין לדבר סוף. וכשהוא קורע על
רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דהיינו שלימדו דרכי העיון והפסק, יש אומרים שצריך
לקרוע את כל בגדיו כדין אביו ואמו, עד שיגלה את לבו. ויש אומרים שדי שיקרע טפח.
והלכה כסברא ראשונה. [שם ריח]
טז חובה לקרוע על אביו ועל אמו את החולצה,
ואם לובש כמה חולצות, צריך לקרוע את כולן. אבל אין צריך לקרוע את הגופיה, שהיא בגד
הזיעה, [וכן המנהג אצל רוב בני עדות המזרח, שסמכו על רב האי גאון ודעימיה, שלא
לקרוע בגד הזיעה, ומנהג זה יש לו על מה לסמוך]. וכן אין קורעים את המעיל העליון
(לדידן, והיינו החליפה, וכל שכן מעיל חורף), הטלית קטן, והסוודר, ובשאר קרובים די
לקרוע הבגד העליון שהיא החולצה, והמנהג לקרוע על אביו ואמו בצד שמאל, ועל שאר
קרובים בימין. [שם מהדו' תשמ"ט עמ' סד, ובמהדורת תשס"ד עמ' ריט]
יז הלובש סוודר במקום חולצה, [שאין לו
חולצה] וקרע את הסוודר על אביו או אמו, ואחר כך רוצה להתיר את כל חוטי הסריגה
ולחזור ולסרוג מהחוטים בגד אחר, יש להקל לעשות כן, דפנים חדשות באו לכאן.
[ילקו"י אבלות תשמ"ט עמ' סה, ובמהדור' תשס"ד סי' ט' עמ' רכא]
יח הלובש בגד יקר ונאה, ורוצה להחליפו
קודם הקריעה לבגד פשוט יותר, רשאי לעשות כן, וכמבואר לעיל [דיני אונן סעיף לה].
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ט' סי"ח עמ' רכא]
יט אין צריך לקרוע את בגד השינה, דהיינו
הפיג'מה, או כתונת לילה. וכן אין צריך לקרוע את החלוק, אף אם לובשו בימי השבעה.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' עמ' רכא]
כ נשים חייבות אף הן לקרוע על המת כדין
האנשים. וחובה קדושה להסביר להן שלפי דברי רבותינו בש"ס, וכל הפוסקים,
הראשונים והאחרונים, חייבות אף הנשים לקרוע על מת שמתאבלות עליו, ואם ישנן נשים שנהגו
בחוץ לארץ שלא לקרוע על מת מקרוביהם, יש לבטל מנהג זה המנוגד לדעת ההלכה, ובפרט
שרבותינו החמירו מאד ואמרו, שאבל שלא קרע חייב מיתה. אלא שלאחר הקריעה יסגרו מקום
הקריעה בסיכת בטחון, לצניעות. [ילקו"י מהדורת תשמ"ט עמוד סה, ובמהדורת
תשס"ד, סי' ט' סעיף כ עמוד רכב. יביע אומר ח"ו יו"ד סי' לב דף רמט.
וחלק י' חיו"ד דף שסד טור א' אות כב]
כא קטן שמת לו מת, מקרעין לו מפני עגמת
נפש, אף שאינו נוהג אבילות כלל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סז,
ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף כא עמוד רכג. מאור ישראל א' עמו' שי]
כב מי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאה
לו שמועה משנים כאחד, קורע קריעה אחת על שניהם, ואפילו אם אביו ואמו מתו כאחת,
קורע קריעה אחת על שניהם. ואם קרע על קרובו שנפטר, ואחר כך מת לו מת אחר בתוך
שבעה, קורע קרע בפני עצמו, בין באותו קרע עצמו, שמוסיף בו וקורע בו עוד טפח, או מרחיק
ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר שבעה מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. מת אביו או אמו ואחד
משאר קרוביו, קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו, ומרחיק שלשה אצבעות וקורע טפח
על המת האחר. מת אביו וקרע, ואחר שבעה מת אחד מהקרובים, מוסיף על קרע הראשון,
ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת אחד מהקרובים וקרע, ואחר כך מת אביו או אמו,
בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה, מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד. [שם עמו'
רכד]
כג אמרו לו שמת אביו, וקרע, ואחר כך נתברר
לו שהיה זה בנו ולא אביו, יצא ידי חובת קריעה, ואין צריך לחזור ולקרוע. והוא שנודע
לו בתוך כדי דיבור. ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור לא יצא. אבל אם אמרו לו מת לך
מת, וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו, יצא אפילו לא נודע לו עד אחר
כדי דיבור. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד עמו' רכה]
כד אין קורעים על מת לא בשבת ולא ביום
טוב, ואפילו ביום טוב שני של גלויות אין לקרוע, אלא ידחה את הקריעה לאחר החג.
[ולגבי חול המועד ראה בסעיף הבא]. ומכל מקום ברכת דיין האמת לכתחלה יברך בשבת, ורק
אם לא בירך בשבת יברך בעת הקריעה לאחר השבת. והקורע על מתו בשבת, אף על פי שחילל
שבת יצא ידי קריעה. [שם עמו' רכה]
כה מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, אף
לספרדים, שלא לקרוע בחול המועד על מת, אלא על אב ואם בלבד, אבל על שאר קרובים
קורעים רק במוצאי הרגל, כשמתחילים לנהוג שבעה ימי אבילות. אבל בכל יתר ערי הארץ יש
להורות כדעת רוב הפוסקים ומרן שקבלנו הוראותיו לקרוע על כל הקרובים בחול המועד, אף
על פי שאין אבילות במועד. וחייב תיכף להחליף הבגד הקרוע, שאין אבילות בפרהסיא בחול
המועד. וכל זה למת שנקבר בחול המועד, שאז הוא שעת חימום וראוי לקרוע עליו, אבל אם
מת ונקבר ביום טוב, על ידי גויים, אין לקרוע בחול המועד, וכל שכן ביום טוב, אלא קורע
לאחר הרגל עם התחלת ימי האבילות, שלא הותרה קריעה בחול המועד, אלא כשהקבורה היתה
בחול המועד, אבל כשהקבורה נעשית ביום טוב, הואיל ונדחית הקריעה יש לדחותה עד מוצאי
הרגל. ומכל מקום הדבר ברור שיש לברך מיד ברכת "דיין האמת" בשם ומלכות,
ביום המיתה, ואם לא בירך קודם הקבורה, יברך לאחר קבורה. ואם עבר יום הקבורה ולא
בירך, אינו רשאי לברך בשעת הקריעה שקורע במוצאי הרגל, שפשוט שאין קשר ושייכות
בברכה זו לקריעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סח, ובמהדורת
תשס"ד סימן ט' סעיף כה עמ' רכו. יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן כה, דף
רצו: מאור ישראל חלק א' עמוד שי]
כו חתן שנפטר לו אחד מקרוביו בתוך שבעת
ימי המשתה שלו, אף על פי שמברך ברכת דיין אמת, אינו קורע אלא לאחר שיסיים את שבעת
ימי המשתה שלו, ויתחיל באבלות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף
כו עמוד רכז. יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' לד אות ה]
דין קריעה ברואה ספר תורה שנשרף
כז הרואה ספר תורה כשנשרף, או תפילין
שנשרפות, קורע שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב. אמנם כל זה כששרפו אותם
בזרוע, דהיינו על ידי אדם עריץ בין גוי בין ישראל, אבל אם נשרפו על ידי קצר חשמלי
שאירע באותו מקום, וכיוצא, אין צריך לקרוע. ואם שרפו במזיד ספרי ש"ס ופוסקים,
אין צריך לקרוע. [ילקו"י אבלות סי' ט' עמ' רכט].
כח השומע שספר תורה נשרף בכח הזרוע, או
הרואה גוילים של ספר תורה שכבר נשרפו, אין צריך לקרוע לכולי עלמא, שרק באותה שעה
קורע. [ילקו"י אבלות סי' ט' עמוד רל]
כט טוב להחמיר שלא לראות גוילים של ספר
תורה מבוזים או שרופים הנמצאים במרתף השואה, וכדומה. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן ט' סעיף ל עמוד רל]
ל ספרי תורה שנשרפו בעוונות הרבים בפרוץ
דליקה בבית הכנסת על ידי קצר חשמלי, או שנשרף במלחמה, וכדומה, אם נשרפו כליל, אין
צריך מן הדין לקבור את האפר על יד תלמיד חכם ששונה הלכות, אבל טוב להחמיר לגנזם על
ידו. ואם נשארו יריעות חרוכות יש לקברם ליד תלמיד חכם בעריכת לויה פומבית
ובהתעוררות לתשובה ולמעשים טובים, וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', ואין
צריך לגזור תענית על הצבור, ורק מי שיוכל להתענות ולצום על בזיון התורה בעוונות
הרבים יעשה כן ותבא עליו ברכה, ואין צריך לקרוע על שריפת ספרי תורה, שכבר נתבאר
שאין לחייב קריעה אלא כשנעשה הדבר בזדון לב להכעיס חס ושלום. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשמ"ט עמוד סט, ובמהדורת תשס"ד סי' ט' עמוד רל. יחוה דעת חלק ד'
סימן נו עמוד רפג]
לא מי שהניח ס"ת בארון הקודש, ולא
נזהר להעמידו על קרקעית הארון ביושר, ולכן נטה הס"ת ליפול, אלא שנשען על הדלת
של ארון הקודש, ואח"כ כשבא אדם אחר לפתוח ההיכל נפל הס"ת בארץ, יש
אומרים שהאיש הראשון חייב להתענות, כדין מי שנפל ס"ת מידו, כי הוא היה הגורם
לנפילתו. וכן צריך לתת צדקה לעניים כדי שיצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך. ויש חולקים
ואומרים שכיון שהכל נעשה בשוגג מחוסר תשומת לב, יש להקל בו בעת הצורך. ובפרט שכל
דין זה דמי שנפל מידו ס"ת חייב להתענות, אינו מפורש בש"ס ובראשונים כלל,
אלא שמנהג ישראל שמי שנפלו תפלין מידיו מתענה, וכל שכן מי שיפול מידו ס"ת.
ועל כל פנים בגרמא בעלמא א"צ לחייבו תענית, וכן מי שפתח ההיכל ליטול מפה של
ס"ת, וכשמשך אותה הופתע לראות שהס"ת נפל לארץ, וכנראה שבשעה שלקח המפה
נשמט הס"ת מההיכל ונפל לארץ, מאחר שכל ענין התענית בזה אינו אלא מנהג,
ובנ"ד לא נפל מידו ממש, אלא בגרמתו נפל, יש מקום להקל בגרמא, והכל תלוי
בתשובה וחרטה שמכאן ולהבא ישגיחו בעינא פקיחא לבל תארע עוד תקלה כזאת, ויקבעו
שיעור תורה בהלכה לכל הצבור, אשר הם מוקירי תורה ושוחרי תושיה, ויזהרו מאד בכיבוד
התורה ולומדיה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמוד רלא]
לב מי שנשרפה סוכתו, ונשרפו כל הקישוטים
שקישט בהם את הסוכה, ובהם גליונות נייר שכתובים בהם שמות הקודש ופסוקי תנ"ך,
אין צריך לקרוע את בגדיו אבל יש להטמין האפר ושרידי הגליונות שנשארו מהשריפה, בבור
הגניזה שבבית הקברות, על ידי שקים או תיבות עץ, כדי שלא יאבדו בידים. [ילקו"י
אבלות מהדו' תשמ"ט עמו' ע', ובתשס"ד עמוד רלג]
לג אודות האסון שאירע בעוונות הרבים,
שהערבים הפראים תושבי חברון נכנסו לבית הכנסת אשר במערת המכפלה, וקרעו לגזרים את
שמונת ספרי התורה, וניפצו והשחיתו את ארון הקודש וקרעו לגזרים את תשמישי הקדושה
שבתיבה, וכילו חמתם ברהיטי בית הכנסת, הואיל והיהודים לא ראו את כל המעשה הנזכר
לעיל בעת אירוע הדברים, ושמעו וראו זאת רק לאחר מכן, אין צריכים לקרוע. ואדם היודע
בעצמו שמצב בריאותו תקין, ראוי לו להחמיר על עצמו ולהתענות ביום שמובילים את
היריעות הקרועות של הספרי תורה, לגנזם בבית הקברות. ומי שאינו בריא כל כך או שעל
ידי התענית יתבטל מלימודו, לא יתענה, והעיקר בזה להתעורר לתשובה ולמעשים טובים,
ולעשות תענית דיבור. ולעשות לוייה רבתי בהשתתפות המון בית ישראל ליריעות הס"ת
שארית הפליטה ולגנוז אותם בכלי חרס, ולקוברם בקברי הצדיקים אשר מנוחתם כבוד בבית
הקברות של חברון. והשי"ת ישפוך חרון אפו על הערבים הפראים, ובערה אש ואין
מכבה בכל עושי הרשעה, אשר לא יעזוב להם שורש וענף. ויקויים לעינינו הפסוק: תרדוף
באף ותשמידם מתחת שמי ה'. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' עא, ובמהדו'
תשס"ד עמ' רלד. יביע אומר ח"י חיו"ד סי' נא עמ' שג]
סימן י' - מצות הלוית המת
א מצות עשה מדרבנן ללוות את המת, וכבר
האריכו חז"ל בכמה מקומות בגודל מעלת לויית המת, ואמרו בגמרא (ברכות יח.), כל
הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ועוד אמרו בגמ' (מועד קטן
כז:) דחייב נידוי ב"מ. ועוד אמרו בגמרא כתובות (עב.) כל המלווה את המת מבית
הנפטר עד הקבר, זוכה שגם אותו ילוו לבית עולמו. ועליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל.
וטוב שילווה המת עד הקבר, אך אם אינו יכול ללוותו עד הקבר, על כל פנים ילוה אותו
ארבע אמות. ואם אינו יכול בכלל לבוא להלוייה, לא ימנע מלבקש עליו רחמים או לתת
צדקה לכפרת נפשו בעת הקבורה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עה,
ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף א עמוד רלה]
ב נוהגים שהמלוים את הנפטר ארבע אמות או
יותר, וברצונם לשוב לביתם, ממתינים עד שהמטה תעלם מן העין, ויש לזה סמוכין, ויש
להזהר בזה. [ילקו"י אבלות תשס"ד עמוד רלו]
ג המשתתפים בהלויית המת, ישתדלו ללכת אחר
המטה, ולא לפניה, ורק תינוקות של בית רבן הבאים להלוייה לקריאת תהלים, מותר להם
לצאת לפני המטה, שהבל פיהם הוא הבל שאין בו חטא. וגם האבלים המשתתפים בהלוייה
[כגון על שאר קרובים, או על אמו] ילכו אחר המטה, ולא לפניה. ומצוה לכל מי שיכול
שישא את המטה. [ילקו"י אבלות סי' י' עמ' רלז]
ד מה שנאמר שמבטלין תלמוד תורה ללוות
המת, אין חייבים בזה אלא אם היה הנפטר מורה הוראות לרבים, בדברי הלכה למעשה, שאז
צריכים לבטל מלימודם וללוות את המת. ואמנם הנוהגים כיום לבטל את התינוקות של בית
רבן בלווית אדם גדול בתורה שנפטר, או אדמו"ר וכדומה, אף שלא לימד הלכה לרבים,
מן הסתם הנהיגו כן על פי גדולי הדור שלפנינו, לכבודה של תורה, והנח להם לישראל.
ומכל מקום אין חיוב לבטל תורה אלא במי שלימד הלכה לרבים, הא לאו הכי אינו מחוייב
לבטל מלימודו, ובפרט אם אינו רואה את ההלוייה, או שהיא מחוץ לעיר, או שאינו יודע
במדוייק שעת צאת ההלוייה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עה, ובמהדורת
תשס"ד סימן י' סעיף ד עמוד רלז]
ה אשה, יש אומרים שדינה כמי שלמד ולא
לימד לאחרים, שאם יש ששים ריבוא אנשים אין צריך לבטל תורה בשבילה הלוייתה. ויש
אומרים שדינה כמי שלא שנה ולא למד, שאם יש מי שיתעסק בצרכי הקבורה אין צריך להתבטל
מהתורה בשבילו, ובלבד שיהיו עשרה אנשים לכל הפחות. וכן המנהג. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סימן י' סעיף ה עמו' רלט]
ו מה שכיום רבים נוהגים להקל שלא לבטל
ממלאכתם לצורך קבורת המת, וכן רבים אינם מבטלים מלימודם לצורך הלויית המת, יש להם
על מה שיסמוכו. [ילקו"י אבלות סי' י' ס"ו]
ז מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, שאין
הבנים והנכדים הולכים אחר מיטת אביהם הנפטר למנוחת עולמים, שיש צער גדול לנפטר
כשבניו מלוים אותו, ואין לשנות ממנהג ירושלים. וגם הבנות והנכדות לא תלכנה אחר
מיתת אביהן. [ובלאו הכי לפי דעת הזוהר הקדוש אין לנשים להכנס לבית הקברות, ובכל
אופן צריך להקפיד מאוד שלא תהיה תערובת נשים וגברים בלויה]. והבנים יגיעו למקום
טרם צאת המטה, וישארו שם בעת ההספדים ואמירת הקדיש, ואחר שהמטה נעלמה מן העין,
מותר להם לעזוב את המקום. אולם ביתר ערי הארץ אין מקפידים כל כך בזה, וכן נוהגים
בחוצה לארץ, שכל האבלים משתתפים בהלויה, ועל כן אין למחות בחזקה באלה שעלו מחוץ לארץ
ומנהגם ללוות את האב הנפטר, ורוצים להחזיק במנהגם גם בירושלים. אבל אם יש בהם בני
תורה ומוקירי רבנן, ראוי לתלמידי חכמים לדבר עמהם באמירה נעימה שלא לשנות מן המנהג
שנעשה לטובת הנפטר, ואם לא יאבו שמוע הנח להם, והמוחה בידם בחזקה גורם לריב
ומדנים. ובשאר ערי הארץ טוב לומר להם שינהגו בזה כמנהג ירושלים, שהבנים לא יצאו
אחר מיטת אביהם כלל. וכל זה על האב, אבל נוהגים ללכת אחר מטת האם, אף לכתחילה, וכל
שכן שהולכים אחר מטת שאר הקרובים, מלבד אחר האבא, והסבא. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשמ"ט עמוד עז, ובמהדורת תשס"ד סי' י' עמו' רמ]
ח מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח הכלה
ומתעסק במת, שנאמר לב חכמים בבית אבל, וכל זה כשאין ביטול לאחד מהם, ויש המתעסקים
במת, ויש שמכניסים הכלה לחופה, ויש לפניו ב' דרכים, או ללכת לכלה או להתעסק במת,
שאז עדיף להתעסק במת שהוא גמילות חסד של אמת, וגם ישפיל דעתו באשר הוא סוף כל אדם,
והחי יתן אל לבו, וכן נאמר (קהלת ז, ב): טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה,
אבל אם כשהולך לאחד מהם, המצוה השניה מתבטלת לגמרי, כבוד החיים קודם. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עו, ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף ח עמוד רמב]
ט מותר לחתן ולכלה הנמצאים בתוך שבעה ימי
המשתה ללכת להלויית קרוביהם, אף על פי שאינם נוהגים דיני אבלות. וכל שכן שמותר
לחתן ולכלה לנחם אבלים, וללכת לבית העלמין בתוך שנה, ואין בזה שום מנהג להמנע מכך.
[ילקו"י אבלות תשס"ד עמוד רמב. ע"פ דברי המרדכי מו"ק סי' תתקכד,
ובפסקי הרא"ש פ"א ס"ה, ובשבות יעקב ח"ב יו"ד סי' קב. ואף
שמדברי המהרי"ל ובשדי חמד (מע' אבלות סי' רטז) מבואר להחמיר בזה, ונמשך
אחריהם בחיים וחסד, מ"מ הלכה כדברי המיקל באבל]
י אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת,
אף על פי כן צריך לעמוד מפני העוסקים עמו, שהם גומלי חסדים. וכן בכל מצוה שאדם
הולך ומתעסק בה, יש לעמוד בפניו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עז,
ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף י עמוד רמב]
יא הנוסע באוטובוס ורואה דרך חלון הרכב
שמלוים את המת, וקשה לו לרדת וללוות את המת, צריך להדר ולקום מפני המלווים, אפילו
שהוא בתוך האוטובוס. [שם סי' י' עמ' רמג]
יב היה יושב בביתו והלוייה עוברת ברחוב,
ואין לו אפשרות לרדת לרחוב, או שחושש שעד שירד ההלוייה כבר תעבור, יעמוד בחלון
הנוטה לרחוב ויאמר, לך לשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סימן י' סעיף יב עמוד רמד]
יג יש להזהר שלא להאריך בשבחים יותר מדאי,
כגון הישר באדם, או הצדיק והחסיד, ויצמצמו ככל האפשר בתוארים על הנפטר. [ילקוט
יוסף הלכות אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עח].
יד המנהג בארץ ישראל שהבן אומר בהלוייה
קדיש "יהא שלמא" עם החזן, או עם אחד מהקהל. אך אם אין שם אחד שיאמר עמהם
קדיש, אפשר שהאונן יאמר קדיש בהלוייה. [וכמו שנתבאר לעיל בדין אונן]. וזהו דוקא
כשהבן הולך אחר המת, והיינו אחר אמו, אבל אחרי אביו בלאו הכי מנהג ירושלים שאין
הבן הולך אחר המטה, אלא אומר קדיש בפתח החצר אחר שמוציאים את המת מהבית, ואחר
אמירת הפסוקים גדול העצה וכו', והוא רחום וכו'. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן י' סעיף יד עמוד רמד]
טו אונן שיש לו יאר-צייט בזמן שהוא אונן,
אין לו לומר קדיש קודם הקבורה. [ילקוט יוסף אבלות מהדורת תשס"ד סימן י' סעיף
טו עמוד רמה. ועיין כל בו להלכות אבלות גרינוולד עמוד קנו. והביא דעות בזה, והנראה
דשב ואל תעשה עדיף. והרוצה לומר קדיש מלה במלה עם אחר, יש לו ע"מ לסמוך].
טז יש אוננים הנמנעים מלומר פרק
"יושב בסתר עליון", וכן פרק "אשת חיל" בשעת ההלוייה, מפני
שהאונן אסור בדברי תורה, ובאמירת פרקי תהלים יש שמחה לאומרם כמו דברי תורה. אך לא נהגו
להחמיר בזה. ומכל מקום קודם ההלוייה בעת ששומרים על הנפטר, עדיף שהאונן לא ישמור
על המת, כיון שאינו יכול לומר תהלים, אלא יביאו אחר שיכול לומר תהלים ליד הנפטר.
ואם אין שם אחר, יעמידו את האונן בשמירה, ויאמר את הפרקים מ"ט, ע"ט,
וקל"ז, ויחזור עליהם. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' י' סעיף טז
עמ' רמה]
יז מותר לאונן להספיד את קרובו אף שמזכיר
דברי תורה בהספד, ואין לחוש בזה מטעם שאונן אסור בדברי תורה. ובפרט אם הבן הוא
תלמיד חכם שטוב ונכון שישא דברי התעוררות ומוסר בפני קהל המלוים, ויהיה הדבר לנחת
רוח גדולה לנפטר, שהעם מתעורר לתשובה בגרמתו. ומכל מקום יקצר בדברי תורה ויאריך
בדברי מוסר, בבחינת והחי יתן אל לבו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן
י' סעיף יז עמוד רמז]
יח מי שנפטר והשאיר אחריו בן קטן שהגיע
לחינוך, אומר קדיש בעת ההלויה, ומעיקר הדין הקטן יכול לומר קדיש לבד [שאין זה קדיש
של תפלה שהוא חיוב], וכמבואר לקמן סימן ל' סעיף יח, ומכל מקום נכון יותר שיעמוד
אצלו גדול, שיאמר עמו הקדיש מלה במלה. ונכון שגם במשך כל השנה, יאמר גדול עם הקטן
את הקדישים, בפרט קדיש חיוב של התפילות. [ובירושלים בלאו הכי נהגו שאין האונן אומר
קדיש לבדו אלא עם אחר כנזכר לעיל]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פב,
ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף יח עמוד רמז]
יט במקומות רבים נהגו לאסוף צדקה בשעת
לויית המת, כשבאים להספידו. וטעם גדול יש לדבר. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן י' סעיף יט עמוד רמח]
כ בבית שהנפטר שם אין שאילת שלום. וכן
כאשר מתאספים ללוייה ועומדים מקובצים ברחוב, אסורים בשאלת שלום זה לזה, וכן במשך
זמן ההלויה. ואמנם יש אומרים דכל שיש בעיר חברא קדישא המתעסקת בצרכי הקבורה, מותר
לומר שלום אף בבית האבל. וכל שכן בשכונה או בכפר כשהמת בעיר. ולכולי עלמא מותר לנענע
בראשו במקום שאילת שלום, ואין בזה איסור. [ולכן אם נפגשים בהלוייה עם קרובי משפחה,
או עם חברים שלא נתראו זמן רב, הנכון הוא שינענע להם בראשו בלא אמירת שלום. אך
המקילין באמירת שלום יש להם על מה שיסמוכו, וכמו שנתבאר, וכל שכן שאם הושיטו לו יד
שמותר לו לתת ידו בחזרה]. ובבית האבל מותר לבאים שם לומר שלום האחד לשני, כאשר
יבואר להלן דין שאילת שלום באבל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן י'
סעיף כ עמוד רמח]
כא אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם,
אפילו חכם גדול. אולם אם הנפטר חיבר ספרים, יכולים להניחם על מטתו, שיש בזה כבוד
לנפטר. אבל בודאי שחלילה לקוברם יחד עמו. [וכן עשו בפטירת המהרש"א, ובפטירת
החפץ חיים, ועוד מגדולי הדורות, שהניחו חיבורם על מטתם]. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשס"ד סימן י' סעיף כא עמוד רנ]
כב קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם
מפני דרכי שלום. ואם המת הוא מגדולי המלכות, מלווים אותו משום שלום מלכות. אך יש
ליזהר שלא להכנס לכנסייה שלהם, שדרכם להכניס את המת לשם ולהתפלל עליו, וזו היא
עבודה זרה ממש, ולכן יש להמנע בהחלט מלהכנס לכנסייה. אבל למסגד של ישמעאלים מעיקר
הדין מותר להכנס. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' רצט, ובמהדורת
תשס"ד עמ' רנ. וביביע אומר ח"ב יו"ד סי' יא]
כג לפי דעת הזוהר הקדוש אין לנשים ללוות
את המת כלל, אלא תעמודנה בפתח החצר בעת הוצאת המטה, ולא תלכנה אחר המטה. וכל שכן
שלא תיכנסנה לבית הקברות. וצריך מאד ליזהר שבעת ההלוייה לא תהיה שם תערובת נשים
ואנשים יחדיו. וכתב הגאון מוילנא: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל כי
שם מתדבקין בקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה".
[ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד עמוד רנב]
כד מעיקר הדין מותר לאשה ללכת בימי ראייתה
ללכת לבית הקברות, או לקברות צדיקים וקברי אבותיה, אף כשעוברת דרך קברות אחרים.
וכל שכן בימי ליבונה מותר. אף שעדיין לא טבלה. אולם כבר נתבאר בסעיף הקודם שלפי
הזוהר הקדוש והגר"א יש לנשים להמנע מלהכנס לבית הקברות, ובפרט בימי טומאתן.
[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמ' פד, ובמהדורת תשס"ד סי' י' עמ' רנג.
אולם בטהרת הבית מבואר שאין בזה איסור, והוא רק מצד ראוי ונכון, ע"פ הזוהר
הקדוש והגר"א].
כה אין ללכת לבית הקברות אלא לצורך הלוית
המת, ובפרט אם לא תיקן עוון קרי, כי החיצונים מתדבקים בו. אבל מותר לילך להשתטח על
קברי צדיקים, או לילך על קבר אביו או אמו לכבודם, אף על פי שעובר דרך קברות אחרים,
דכיון דהוי צורך מצוה, שומר מצוה לא ידע דבר רע. [ילקו"י אבלות מהדורת
תשס"ד סימן י' סעיף כה עמוד רנד]
כו היוצא מבית הקברות, וכן החוזר מהלוייה,
צריך ליטול ידיו. ומעיקר הדין אין צריך ליטול בכלי, אך המחמיר ליטול עם כלי תבוא עליו
ברכה. וכן מעיקר הדין מותר לנגב ידיו מאותה רחיצה, אך נהגו שלא לנגב הידים כדי שלא
יסיחו דעתם מזכרון המת. ואם עמד מחוץ לארבע אמות של מיטת המת, ולא נכנס לבית
הקברות, אין צריך ליטול ידיו. ויש נוהגים להחמיר בכל אופן. וכן נהגו להקפיד היכא
דאפשר שלא להכנס לביתו עד שיטול ידיו. ויש נוהגים ליטול ידיהם קודם כניסתם לבית
הקברות, אך מדינא אין צריך ליטול ידיו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד
פג, ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף כו עמוד רנד]
כז הנכנס לקברות צדיקים [שלא בתוך בית
הקברות] כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, וקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, וקבר
רבי מאיר בעל הנס בטבריה, וקבר שמעון הצדיק, וכדומה, אין צריך ליטול ידיו בצאתו
משם. [ואין להתפלל שחרית מנחה וערבית בבית קברות, וגם לא בקברות צדיקים. ומה שאנו
מתפללין בקבר הרשב"י ובמערת המכפלה הוא מפני שהקבר עצמו עמוק הרבה, ואינו
בסמוך למצבה הנראית]. [ילקו"י אבלות תשס"ד סימן י' סעיף כז עמוד רנה]
כח בשעת הרחיצה בחזרה מהלוויה, נהגו
להקפיד שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ. אולם דבר זה אינו מעיקר הדין, שהרי בלאו הכי אין
צריך כלי לנטילה זו. ונהגו להקפיד היכא דאפשר שלא להכנס לבית, ואפילו לביתו, עד
שיטול ידיו. ואם אין לו מי שיביא לו מים לחצר, אין צריך להקפיד בזה. [ילקו"י
אבלות מהדורת תשס"ד סימן י' סעיף כח עמוד רנח]
ל החוזר מהלוויה אין לו ליטול ידיו מברז
השייך לאחרים, מחשש לאיסור גזל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן י'
סעיף ל עמוד רנט]
לא הרואה קברי ישראל אחת לשלשים יום,
מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין
וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד
להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים".
[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פד, ובמהדורת תשס"ד סימן י' עמוד
רנט]
לב מי שאינו יודע לברך את הברכה בעל פה,
יכול לבקש מחבירו שיברך בשבילו, ויכוין להוציאו ידי חובה מדין שומע כעונה. אבל אם
חבירו כבר בירך, אינו יכול לחזור ולברך כדי להוציא את חבירו ידי חובה, דבברכות
השבח דעת המאירי שלא אמרינן "אף על פי שיצא מוציא", וברכת אשר יצר אתכם
בדין הרי היא ברכת השבח. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד סי' י' סל"ב.
ושם דחה מ"ש בברכת ה' דהמאירי איירי דוקא בברכות ק"ש וכיוצא, אך
א"א להעמיד אוקימתא בדברי המאירי]
לג הרואה בית קברות בשבת או יום טוב, או
בחול המועד, אחת לשלשים יום, גם אז יש לו לברך ברכת "אשר יצר אתכם
בדין". [ילקו"י אבלות מהדו' תשמ"ט עמו' פד. ובתשס"ד סי' י'
עמו' רסב]
לד לכתחלה אין לאונן לברך ברכת "אשר
יצר אתכם בדין" בראותו את בית הקברות בלויה, אלא יברך כשיעלה לקבר ביום
השביעי. אולם אונן המברך יש לו על מי לסמוך, ואין מוחין בידו. [ילקו"י אבלות
מהדורת תשמ"ט עמו' פה, ובמהדורת תשס"ד סי' י' סל"ד. וגם אחר הקבורה
לא יברך, כיון שבתחלת ביאתו לשם היה פטור. וע' בהערה בילקו"י שם. ודו"ק
דסב"ל]
לה מי שראה בית קברות יהודי, ובירך ברכת
"אשר יצר אתכם בדין", וראה באותו יום בית קברות יהודי אחר, יש אומרים
שיוכל לברך שוב ברכה זו. והוא הדין אם בבית הקברות שבירך עליו כבר נקבר בו עוד מת,
שיוכל לברך ברכה זו שנית. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פה, ובמהדורת
תשס"ד סי' י' סע' לה עמוד רסג]
לו יש לקיים המנהג שחזן החברא קדישא מברך
בבית הקברות בכל לויה ברכת "אשר יצר אתכם בדין", אף על פי שהוא עדיין
בתוך שלשים יום, מפני שכל שיש תוספת קבר, מברך הוא על הקבר החדש, וגם בכוונתו
לפטור אחרים שלא היו בבית הקברות יותר משלשים יום, שגם בברכה זו יכול להוציא
אחרים. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד פו. תשס"ד סימן י' עמוד
רסג]
לז מעיקר הדין היו צריכים לחלוץ כתף בעת
הלויית אב ואם, אך כיום לא נהגו בזה, ומכל מקום טוב ונכון גם כיום לנהוג לחלוץ כתף
בשעת ההלויה לפטירת אמו. [ופשוט שהבנים הולכים אחר מטת אמם], והוא הדין בזה
במקומות שנוהגים שהבנים הולכים אחר מטת אביהם, דטוב ונכון לחלוץ כתף כשמגיעים סמוך
לבית הקברות, או תוך ד' אמות מהקבר, ויניחו המיטה על כתפיהם עד לקבורה. אולם תלמיד
חכם מפורסם ראוי שימנע עצמו מחליצת כתף. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט
עמוד סז, ובמהדו' תשס"ד סי' ט' סכ"ז עמוד רכז. ובסימן י' סעיף לז. ועיין
עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כז דף שב. מאור ישראל מו"ק
כב:]
